פרשת קדושים
שנת תש"ח
אונאת גר
ויקרא פרק יט, פסוקים לג - לד
פסוקים ל"ב-ל"ג:
"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'.
וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ"
השווה:
ראב"ע:
ד"ה וכי יגור אתך גר: הזכירו אחר הזקן, והטעם כאשר הזהירתך לכבד הזקן הישראלי בעבור שאין לו כח כך אזהירך על הגר שכחך גדול מכוחו, או בעבור שאין לו כח שהוא בארצך ברשותך.
רלב"ג:
ד"ה וכי יגור אתך גר: לפי שציותה התורה לתת כבוד לו, מפני החכמה והישישות – ציותה שלא לבזות אלה האנשים שתלויה מאחוריהם קופה של שרצים.
|
מה ביניהם בהסבירם את הקשר שבין פסוקינו לפסוק הקודם? |
------------------------------------------------------------------------------------
הערה:
את רשימת שלושים וששה המקומות שבהם ציותה התורה על הגר תוכל למצוא בפירוש המלבי"ם למקומנו.
"גֵּר"
רד"ק, בספר השרשים:
מנחי העי"ן – ועניינו שהוא גָר (בקמץ) איתנו!
ראב"ע:
וטעם "גר" כמו הגרגיר שנכרת מן הסעיף.
|
התוכל להביא מלשון הפסוק סעד לדברי ראב"ע? |
המושג אונאת דברים מתפרש בגמרא בבא מציעא נ"ח ע"ב:
... באונאת דברים הא כיצד?
אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: "זכור מעשיך הראשונים";
אם היה בן גרים, אל יאמר לו: "זכור מעשי אבותיך";
אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו: "פה שאכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה";
אם היו יסורין באין עליו או אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב (איוב ד'): "...זכר נא, מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו?";
אם היו חמרים מבקשים תבואה ממנו, לא יאמר להם: "לכו אצל פלוני, שהוא מוכר תבואה", ויודע בו שלא מכר מעולם...;
אף לא יתלה עיניו על המקח (= לא יעמוד על המקח) בשעה שאין לו דמים.
רמב"ם, הלכות מכירה י"ד הלכה י"ד מוסיף על כל הנ"ל עוד:
נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה: "מה תשיב בדבר זה?" או "מה דעתך בדבר זה?" וכן כל כיוצא באלה.
עיין רש"י, פסוק ל"ג:
ד"ה לא תונו: אונאת דברים. לא תאמר לו: אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה.
רש"י, להלן פרק כ"ה פסוק י"ז:
ד"ה לא תונו: כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך.
| 1. |
הסבר: מה ההבדל העקרוני בין הסברו של רש"י למושג אונאת דברים במקומנו לבין הסברו להלן כ"ה י"ז? |
| 2. |
מה הניע את רש"י לבחור במקומנו בדוגמא מסוג זה ושם בדוגמא מן הסוג ההוא? |
פסוק ל"ד
"כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
רש"י:
ד"ה כי גרים: מום שבך אל תאמר לחברך.
ועיין רש"י, פרק כ"ב פסוק כ':
ד"ה כי גרים הייתם: אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך, אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם.
הרא"ם, מקשה:
ואמאי לא יפרשנו – מפני שהייתם גרים, שהוא לשון סיבה, כמו שכתוב בדברים כ"ג ח' ד"ה "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא"?
פסוק ל"ד
"כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
ראב"ע, שמות כ"ב כ':
ד"ה וגר: כאשר יקבל הגר שלא לעבוד עכו"ם לא תונהו בארצך, בעבור שיש לך כח רב ממנו, וזכור כי גרים הייתם כמוהו.
רמב"ן, שמות כ"ב כ':
ד"ה כי גרים הייתם: ...והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו. ובפסוק האחר הוסיף טעם "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (כ"ג ט'). כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר ריחם עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב' כ"ג) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה". כלומר לא בזכותם, רק שריחם עליהם מן העבודה.
| 1. |
מה ביניהם בפירוש פסוקנו? |
| 2. |
מה מנע את הרמב"ן לפרש בדרכו של הראב"ע, שהיא לכאורה דרך הפשט? |
פסוקים ל"ג-ל"ד
"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ...
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם..."
|
נסה להסביר את השינויים מלשון יחיד ללשון רבים! |