המשל השני

בבא בתרא י"ד:

משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב.

יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים (ספר רביעי פרק ו' י"ג):

... כי את בלעם זה שהביאוהו המדינים לקלל את העברים והוא לא יכול לעשות זאת בהשגחת אלקים, אלא נתן להם עצה, שהשתמשו בה האויבים, וכמעט שקלקל את מדותיו של קהל העברים – ואמנם נוגעו כמה מהם מבחינה זאת – אותו כיבד משה כבוד רב. כי רשם את נבואותיו ונתן לו עדות מצא לראוי לשמור זכרו, אף על פי שניתנה בידו האפשרות ליטול לעצמו את התהילה שהיתה כרוכה בנבואות אלה וליחסם לעצמו, מאחר שלא יכול היה להיות שום עד שיסתור את דבריו.

רש"י, לגמרא שם:

ד"ה ופרשת בלעם: נבואתו ומשליו, אף על פי שאינם צרכי משה ותורתו וסדר מעשיו.

הריטב"א:

ד"ה ופרשת בלעם: נראין דברי האומרים, שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא הקב"ה כתבה כשאת התורה, אלא פרשה בפני עצמה הוא שכתב והאריך בה ביותר והיתה מצויה להם.

עץ יוסף, (על עין יעקב):

ד"ה ופרשת בלעם: נראה דלאו אשלש נבואות ראשונות קאמר, דאינהו כיון דלישראל הוה קא מתנבא, ודאי צרכי משה ותורתו נינהו, אלא מנבואה רביעית קאמר.

פסוק י"ט

"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם"

רשב"ם:

ד"ה לא איש אל: אינו איש לחזור מברכתו בשעה מועטת כזו, שהרי לא פשעו אחרי הברכה שברכתי אותם היום.

ד"ה ויכזב: והוא היאך יכזב בו בחינם.

ד"ה ויתנחם: בתמיה, והיאך יתנחם.

פסוק כ"א

"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל"

רמב"ן:

ד"ה לא הביט און ביעקב: יחזור אל הא-ל הנזכר. יאמר, שלא הביט השם און ושקר ביעקב ולא ראה בהם עמל וכעס שיעשו לפניו, ועל כן הוא עמם לתרועת מלכותו בהם. כי יריע אף יצרים על אויביהם יתגבר (על פי ישעיה מ"ב י"ג). זהו דעת ר' אברהם ונכון הוא.
ויתכן עוד לפרש כי "און" במקום הזה כמו (חבקוק ג' ז') "תחת און ראיתי אהלי כושן". ו"עמל" כמוהו, וכן (תהלים י' ז') "תחת לשונו עמל ואון" – כזב ושקר, כי הדבר, שלא יהיה ולא יבוא כי שקר הוא, יקרא און ועמל, בעבור שלא יגיע לאדם ממנו רק העמל.
יאמר "הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה" כי "לא הביט אדם ביעקב ולא ראה איש בישראל און ודבר כזב", אין בטחונם שקר ואין תוחלתם נכזבת, אבל כל ברכותיהם בטחונם יתקיימו לעולם. כלשון (ישעיה כ' ו') "הנה כה מבטנו" וכן (ישעיה שם פסוק ה') "וחתו ובושו מכוש מבטם", וכן (ישעיה כ"ב י"א) "ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם" – ענין בטחון ותקוה. ואמר דטעם, כי "ה' אלוקיו עמו" אשר לא יכזב ולא ינחם "ותרועת מלך" גיבור בו, שלא ינוצח לעולם. כי בהוציאו אותם ממצרים הנה לו תוקף גדול, כתועפות ראם על כל בהמה, ואיך לא יתקיימו כל ברכותיהם, ואין בהם נחש וקסם?

שד"ל:

ד"ה לא הביט און ביעקב: אין הקב"ה יושב ורואה שאחרים יעשו חמס לישראל, אבל ה' אלוקיו הוא תמיד עמו להצילו מכל רע, והוא מקבל בקרב ישראל תרועת מלך, שהם מודים ומשבחים לו כשהוא מצילם מצרה, כמו שמריעים בחצוצרות ובקול שופר לכבוד המלך, כשהוא חוזר בשלום אחרי הכותו את האויב.

פרק כ"ב פסוק ל"א

"וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו"

בובר, (ובדומה הירש):  

Er bückte sich und warf sich auf seine Stirn

וכן הם מתרגמים בראשית כ"ד מ"ח "ואקד ואשתחוה לה'" (מרכא טפחא אתנחתא):

Und beugte mein Haupt und warf mich G'tt hin

נראה אפוא, שלפי המתרגמים אין המילה "ויקד" מתיחסת אל "לאפיו" אלא רק "וישתחו".

ועיין עוד את צירופי הלשון והטעמים בפסוקים הבאים:

הביטוי "וחרבו שלפה בידו" בא כאן בטעמים מירכא טפחא אתנחתא וכן ביהושע ה' י"ג.

בפרשתנו כ"ב כ"ג הוטעם מהפך פשטא זקף וכן בדברי הימים א' כ"א ט"ז.

נחלקו המתרגמים בדעותיהם בדבר תרגום המילה "שלפה".

א. החרב היתה שלופה בידו, וכן בובר:

ב. בידו היתה חרב שלופה, וכן הירש: