הפטרה

בענין המרגלים ששלח משה (במדבר י"ג) חולק הרמב"ן על דעת רבותינו (המובאת גם ברש"י י"ג ב') וטוען טענות עקרוניות נגד תפישתם.

(עיין דבריו בתחילת פרשת שלח).

לתפישתו המנוגדת לתפישת חז"ל מביא הוא את פרקנו כאחת ההוכחות החזקות.

פסוק א'

"וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים"

מלבי"ם:

ד"ה וישלח: זה היה בעת שאמר לראובני ולגדי (יהושע א' י"ב) קודם לדבר ה' אליו וקודם שהכריז (א' י"א) "הכינו לכם צידה לדרך", ובזה נמלטנו ממה שנבוכו המפרשים...

מלבי"ם, פרק א' י"ב:

 ולראובני...: קודם שבא דבר ה' אליו חשב יהושע מחשבות על כיבוש הארץ, ובהיותו ירא מן המלחמה, אמר לראובני ולגדי, שיעברו חלוצים לפני אחיהם, וכן שלח מרגלים, וכל זה מיראתו ומפחדו.

פסוק א'

"לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ"

האלשיך, מקשה:

 הלא בכלל הארץ היא יריחו, ולא עוד אלא שהיה לו להפך השיטה: "את יריחו ואת הארץ".

יחזקאל קויפמן, בפירושו ליהושע מיישב את פסוקנו בהפנותו אותנו ליהושע ז' ב'.

פסוק ד'

"וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ"

רש"י:

ד"ה ותצפנו: יש מקראות מדברים על הרבים כיחיד. לפי שמיהרה בהטמנתם ובמקום צר כאילו היה יחידי.
דבר אחר, ותצפנו: כל אחד ואחד בפני עצמו. ודוגמתו מצינו (משלי כ"ז ט') "שמן וקטורת ישמח לב" ולא אמר "ישמחו".

רד"ק:

ד"ה ותקח האשה: כבר לקחה אותם וצפנתם טרם היכנס שלוחי המלך לביתה כשהרגישה, שנודע הדבר למלך.

ד"ה ותצפנו: כל אחד לבדו, כדי שלא יכירו מקומם אם יעלו לגג.

האלשיך:

או יאמר, כי עשתה בערמה להצפין ולכסות הענין לבל ישיתו לב אל המרגלים אשר היו אז לפניה, על כן תפסה אותם בידים לפני שלוחי המלך. וזהו "ותקח האשה את שני האנשים" ותצפנו את הענין בזה ותאמר: "כן באו אלי... לומר: האם שני אנשים לבד באים אל ביתי שאדרוש מאין המה?! הלא כן כאשר באו אותם האנשים, באו אלי האנשים האלה אשר לפניכם, וכאשר לא ידעתי מאין באו אלה, כן לא ידעתי גם במרגלים".
ובמרמה דיברה למען החזיק בלבבם, כי לא אלה המרגלים, כי אדרבא מהם לוקחת ראיה אל המרגלים.

פסוק ט'

"יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ
וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ
וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם"

ר' יוסף אבן כספי, אדני כסף:

ד"ה ידעתי: זה מין אחד ממיני הידיעה. והנכון אצלי בכאן, שהיא כוונה בזה לאמר, שהארץ בעצמה אינה בצורה כל כך, וטענה אחרת "וכי נפלה אימתכם" ויותר מופלג אמרה "וגם נמוגו...".

פסוק ט'

"... וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם"

השוה שמות ט"ו ט"ו

"אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד  נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה  וָפַחַד"

מכילתא:

"אימתה" על רחוקים.
"ופחד" על קרובים.

מלבי"ם, שמות שם:

 וה"אימה" הוא מצד גדולת הדבר המאיים, והפחד הוא שיפחד שיגיע לו ממנו רע ונזק.

מלבי"ם, יהושע ט':

 גדר ה"אימה" והבדלה מיתר לשונות המורים על המקור והפחד, כי ה"אימה" תהיה תמיד מפני ציור רוממות העצם המאיים ועזוזו, לא מפני אפשרויות הרע אשר יוכל להשיג ממנו.

פסוק י"א

"וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם"

מלבי"ם:

ד"ה ונשמע: רצונה לומר, כי הדרך הוא בעת יתעלה גוי מירכתי ארץ להחריב ארצות, תחילה לשמוע שמעו יפחדו וייראו מפניו, אבל בעת יקרב הגוי אל גבול ארצם יתעוררו יושבי הארץ ואיש את רעהו יחזקו להלחם נגדו.
אבל פה לא כן הוא, כי בין בעת אשר "ונשמע" – אז "וימס לבבנו" מפני השמועה, ובין גם עתה שקרבתם אל גבול ארצכם, "לא קמה עוד רוח" גבורה באיש לעורר את העם לקראת נשק, כי נואשו כולם מלהלחם, יען יודעים כי ה' אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ומי ילחם וינצח את האלוקים האדירים האלה.