פסוק ז'
"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל"
רש"י:
ד"ה ואני בבואי: ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך שהרי מתה סמוך לבית לחם;
ד"ה ואקברה שם: ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר (ירמיהו ל"א) קול ברמה נשמע וגו' והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם. ואונקלוס תרגם כרוב ארעא כדי שיעור חרישת יום [ס"א ארץ] ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת קוריאד"א בלע"ז כדאמרי' כרוב ותני כמה דמסיק תעלא מבי כרבא.
רמב"ן:
ד"ה ואקברה שם: כתוב בפירוש רש"י ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ. ולא ידעתי מהו, וכי בחוצה לארץ נקברה חס ושלום, שהרי בארץ מתה ושם נקברה, כמו שנאמר כאן בפרשה, מתה עלי רחל בארץ כנען, ושם כתוב עוד מפורש (לעיל ל"ה ו') ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל, וכתיב (שם פסוק ט"ז) ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה, ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה בארץ ישראל.
ואקברה שם (אחרי הביאו לשון רש"י): וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמר באגדה זו. ושמא זהו מה שאמר הכתוב מתה עלי רחל בדרך, ואקברה שם בדרך, כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה מתה ושם קברתיה לטובתם, כי היא לא מתה בדרך רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה, אבל בדרך של עתיד מתה, והכתוב לא יפרש בעתידות רק ירמוז בהם.
ועל דרך הפשט גם כן אמר לו כן כמתנצל, שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם, וכאשר קבר שם את לאה, ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב, ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה, ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה. וזה טעם "עלי". ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום, היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים, וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו.
רשב"ם:
ד"ה ואני בבואי מפדן ארם: באותו הדרך לאחר שבירכני הקב"ה מתה רחל באותו הדרך בעוד הרבה דרך עד הישוב, לכן קברתיה בדרך כי לא היה פנאי לקוברה אצל לאה במערכת המכפלה ושלא יפשיעהו יוסף על אמו הוצרך לומר כן.
ספורנו:
ד"ה ואני: שמא תאמר כשאמר אלי האל יתברך ונתתיך לקהל עמים היתה הכוונה שאוליד עוד בנים אלא שגרם החטא זה לא יתכן.
ד"ה בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה: תכף כשנסעתי מאותו המקום שהיה דבר האל יתברך אלי בעודי בדרך אפרת. וכל כך גברה עלי טרדתי ואבלותי שלא עצרתי כח להוליכה לבית קברות בית לחם, ואין ספק כי מאז היה לבי חלל בקרבי ולא שלט עוד בי יצר הרע ונחלשה תאותי ולא נשאר בי כח להוליד בנים.
| 2. |
לדעת הרא"ם יש לפרש דברי רש"י "ולא הלכתיה לבית לחם להוליכה לארץ" - להוליכה לעיר. למה? |
| 3. |
במה שונה ספורנו משלושת המפרשים האחרים, ומה הניעו לפרש כך? |
------------------------------------------------------------------------------------
לדברי רש"י לפסוק ז' קרא:
שמשון מלצר, אשירה לרש"י:
(ספר השירות והבלדות)
... ולאורם של נרות הפרפי"ן שהעלינו עלתה דמותו של יעקב,
זקן וחלוש ותשוש מיסורים ומתחזק לישב על המטה,
והוא משתחוה לפני בנו השליט (תעלה בעידניה סגיד ליה)
והוא מצטדק לפניו ומסביר: ואני בבואי מפדן...
שרנו כולנו בחום, ברננה בניגון היוצא מן הלב:
ואני – ואני יעקב, בבואי – כשבאתי, מפדן – היא פדן-ארם,
מתה – נפטרה, עלי – בגללי, רחל - רחל אמך...
ואף-על-פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען,
ולא כך עשיתי לאמך... ויודע אני שיש בלבך עלי.
אבל דע לך שעל-פי הדיבור קברתיה שם... כשיגלה נבוזראדן...
שרנו כולנו בחום, ברננה, בניגון היוצא מן הלב -
מלבו של יוסף שאמו נקברה בשדה בצדי הדרכים,
מלבו של יעקב שהאהובה והנעימה גם במותה ממנו נפרדה,
מלבה של רחל היוצאת על קברה ובוכה ומנקשת רחמים,
מלבם של ישראל שהגלום שבויים כבולים בשלשלאות של ברזל,
ומלבו, כביכול, העונה לרחל: יש שכר לפעלתך...
פסוק ט"ו
"וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף"
רמב"ן:
ד"ה ויברך את יוסף: הטעם, כי לברך את יוסף באהבתו אותו בירך את בניו. ויגיד כי לא היה ליוסף זרע אחר, והיתה כל ברכתו בברכת אלה הנערים. או שיקראו שאר בניו על שם אחיהם ומברכתם יבורכו גם הם, והוא הנכון בעיני, כי הנביא אומר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, ודברו לא יהיה לריק, אבל הוליד אחרי כן בנים כדעת אונקלוס שאמר ובנין דתוליד בתריהון, ויהיה אשר הולדת עבר במקום עתיד, כמו אשר לקחתי מיד האמורי, ורבים מלבדו.
כי על דרך הפשט יראה שכבר היו לו בנים שהוליד אחרי בואו אליו מצרימה ממה שהוצרך להאריך, ולא אמר "ועתה שני בניך הנולדים לך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר תוליד לך יהיו". וזה טעם מה שאמר (לעיל מ"א נ') וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים, והכתוב לא יזכיר אותם כי אין בהם צורך.
רשב"ם:
ד"ה ויברך את יוסף: ברכת הבנים היא ברכת האב.
| 2. |
מה בין שני פירושי הרמב"ן, ולמה העדיף את השני על הראשון? |
| 3. |
למה מכניס הרמב"ן כאן לפירושו את פסוק כ"ב? |
| 4. |
הסבר את הרעיון המבוטא בדברי הרשב"ם. |
פסוק כ"ב
"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ"
רש"י:
ד"ה ואני נתתי: לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה ואיזו זו - שכם, שנאמר (יהושע כ"ד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם.
ד"ה שכם אחד על אחיך: שכם ממש היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך.
ד"ה בחרבי: ... דבר אחר: שכם אחד הוא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא, כתרגומו. והרבה יש לו דומים במקרא (תהילים כ"א): כי תשיתמו שכם, תשית שונאי לפני לחלקים (שם ס') אחלקה שכם (הושע ו') דרך ירצחו שכמה איש חלקו (צפניה ג') לעבדו שכם אחד.
ראב"ע:
ד"ה שכם אחד על אחיך: חלק אחד. והוא ממשפחת על שכמם; ולעבדו שכם אחד (צפניה ג').
רמב"ן:
ד"ה ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך: אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים, חזר על יוסף ואמר לו, הנה אנכי מת, והיה אלהים עמכם בגלות להציל אתכם מכל צרה, ותפרו ותרבו מאד, וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה, ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתת, והוא חלק הבכורה, להיותך בו יתר על אחיך מיום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי.
וזה כולו פיוס ליוסף ואהבתו אותו, כי הודיעו שנתן לו הבכורה להיות בניו מעתה מתברכים להעשות שני שבטים גם בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים, וגם החלק אשר לו בנחלה נתן לו שיזכה בו כאשר יכבשו הארץ בחרב ובקשת ובמלחמה.
הרכסים לבקעה:
"שכם" ישמש כפול: ואני נתתי לך שכם – שכם אחד על אחיך, היא חלקת השדה שקנה בתחום שכם. ומגיד הכתוב כאן, שאחר שנסע יעקב משם והתישב בקרית ארבע מקום אביו, החזיקו הכנענים יושבי שכם ושכניהם בחלקת שדהו ונלחם יעקב עמהם ולקחם מידם בחרבו ובקשתו, וזהו שנתן עתה ליוסף יתר על אחיו והוא שנאמר, שקברו עצמותיו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור... (יהושע כ"ד ל"ב).
| 1. |
מהן הדעות השונות בפירוש מילת "שכם"? |
| 2. |
כידוע, אין רש"י מביא שני פירושים למילה, אלא אם כן לא נחה דעתו באף אחד משניהם. הסבר מהי חולשתו של כל אחד משני פירושי רש"י! |
| 3. |
ר' שלמה דובנא, (חי בשנים תצ"ד-תקע"ג) ב"באור", מבקר פירוש רש"י הראשון:
אבל פירוש על עיר שכם מלבד שהוא רחוק מפשוטו של מקרא, הנה גם מילת "אחד" לא שייך אחריו, כי שם עצם פרטי לא יתחבר עם מספר...
התוכל להסביר את דברי רש"י כך, שיוסרו מעליו דברי הביקורת של ר' שלמה דובנא? |
| 4. |
בעל קרני אור, מגיה בדברי ראב"ע:
במקום "והנכון בעיני שפירוש שכם אחד – חלק אחד, והוא ממשפחת על שכמם" צריך לגרוס: "שכם אחד – חלק אחד על שכמם, והוא ממשפחת ולעבדו שכם אחד".
הסבר מהי נחיצות ההגהה הזאת! |
פסוק כ"ב
"בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי"
רש"י:
ד"ה בחרבי ובקשתי: היא חכמתו ותפילתו.
וראה תרגום אונקלוס:
"...בצלותי ובבעותי".
| 1. |
מה ראה רש"י להוציאו מידי משמעותו? |
| 2. |
הרא"ם, מקשה:
ולמה לא רצה לפרש "בחרבי ובקשתי" על חרבו של שמעון ולוי?
ישב קושייתו! |
פסוק כ"ב
"אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי"
ראב"ע:
ד"ה שכם אחד: ... וטעם "בחרבי ובקשתי" על השם. כאשר אמר דוד: "מגיני וקרן ישעי". ...וטעם "אשר לקחתי"- אשר יקחו ישראל בחרבם ובקשתם. והזכיר האמורי בעבור שאין בשבעה גוים חזק כמוהו. הלא תראה אחר שנהרגו שני מלכי האמורי הגדולים אמר יהושע לתת אותנו בידי האמורי. ואל תתמה על מילת לקחתי. כי לאחר שהשם נתנה בפה לאברהם הם יחשבו שהוא שלהם. וכן נאמר ליעקב לך אתננה ולזרעך.
רמב"ן:
ד"ה ואני נתתי לך: אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים, חזר על יוסף ואמר לו, הנה אנכי מת, והיה אלהים עמכם בגלות להציל אתכם מכל צרה, ותפרו ותרבו מאד, וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה, ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתת, והוא חלק הבכורה, להיותך בו יתר על אחיך מיום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי.
וזה כולו פיוס ליוסף ואהבתו אותו, כי הודיעו שנתן לו הבכורה להיות בניו מעתה מתברכים להעשות שני שבטים גם בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים, וגם החלק אשר לו בנחלה נתן לו שיזכה בו כאשר יכבשו הארץ בחרב ובקשת ובמלחמה. והנה אמר לו, עשיתי עמך כל הטובה שיכלתי לעשות לך, לעת שהייתי יכול לעשותה, כי אין ברשות יעקב בארץ רק שכם אחד, שאין בידו לגזול מאחד מבניו את נחלתו, רק הבכורה היתה לו לתת אותה לטוב בעיניו, והנה נתן אותה אליו.
וטעם מיד האמורי - כי ישראל לקחו הארץ תחילה מיד האמורי, כי סיחון ועוג שני מלכי האמורי היו, והמלחמה הראשונה והגדולה שהיתה להם בכבוש הארץ היתה לבניו של יוסף עם האמורי, היא מלחמת יהושע עמם, ובם נעשה הנס הגדול, כדכתיב (יהושע י' י"ב) אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל וגו', ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף, כמו שכתוב (במדבר ל"ב ל"ט) וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה. וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי, כמו שכתוב (שופטים א' ל"ה) ויואל האמורי לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס.
וטעם בחרבי ובקשתי - כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת. ירמוז למה שאמר הכתוב (יהושע י"א י"ט-כ') לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם.
וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם, לא הם עצמם, וכענין שאמר הכתוב (תהלים מ"ד ד') כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, וזהו בזכות האבות
רד"ק:
ד"ה אשר לקחתי: כי כן מנהג הלשון לומר עבר במקום עתיד במקומות רבים ובדברי הנבואה לרוב. ואמר "לקחתי", רצונו לומר, שיקחו בני. וכן "בחרבי" - בחרב בני. והנה אמר יהושע לישראל (יהושע כ"ד י"ב) "לא בחרבך ולא בקשתך", לפיכך מפרשים: בעזרת האל שהוא חרבי וקשתי, על דרך (שמואל ב' כ"ב): "מגיני וקרן ישעי", "סלעי ומצודתי". וזכר "האמורי" שהוא היה העצום בשבעת הגויים. כמו שאמר בעמוס ט' ב'.
| 1. |
מהם הקשיים השונים בפסוקנו שרוצים המפרשים האלה לישב? |
| 2. |
האם מסכים הרד"ק עם הרמב"ן? |
| 3. |
תן דוגמאות מספרי התנ"ך לשימוש זה של עבר בהוראת עתיד! |
| 4. |
כיצד תוכל לישב על דרך הפשט את הסתירה שבין פסוקנו (וכן במדבר כ"א כ"ד וכן כ"א ל"ד-ל"ה) ובין יהושע כ"ד י"ב:
"וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ" |