נוקב שם ה'

ספר החינוך:

משרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טוב וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדיבור, שנבדלו בו ממין הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפץ בטובתנו, וכל דיבור ודיבור הגורם מניעת הטובה מאתנו – יבוא כנגד חפצו ברוך הוא.

הראי"ה קוק, ספר אורות המצוות:

וטעם מצוה זו גלוי וידוע שאף על פי שאין ה' יתברך מתפעל מזה, כי הוא מקור הברכות, מכל מקום במה שהעיז פניו רשע זה לברך את ה' פורק עול מצות המקום מעל צוארו וראוי לעונש גדול, כאשר בא מבואר (ויקרא כ"ד) "ונוקב שם ה' מות יומת". ואינו ראוי לעונש זה מפני מה שעשה, כי אין ה' יתברך מתפעל מזה – כאשר אמרנו - אלא מפני מה שעתיד לעשות, כדרך מי שמקלל במלכו, שלא יחוש לכבודו ולא יפנה למצוותו.

ר' יצחק קארו, (זקנו של ר' יוסף קארו בעל השולחן הערוך) בפירושו לתורה, תולדות יצחק:

וסמיכות זאת הפרשה לפרשיות של מעלה הוא שלמעלה אמר מעלת משמשי ה' יתברך שהוא הכהן המקריב, ואמר (ויקרא כ"ו ח') "וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב", שמי שמשמש לה' יתברך הוא גדול מאד בעיני אלוקים ואדם. ולזה אמר גם כן מעלת הקרבן, שהדורון שישלחו לה' יתברך ראוי שלא יהיה בו מום ושאר פסולים שיש בו.
ואחר כך אמר מעלת ה' יתברך עצמו, שאמר שהקב"ה נותן שלמות בגופותינו ובנפשותינו, אם נפשותינו – אמר (כ"ד ב') "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" שהמנורה רומזת להארת נפשנו. ואם שלמות הגוף – שנותן מזון לכל בריותיו, ולזה סמך לו לחם הפנים, שאמר (כ"ד ה') "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות".
בא המקלל ואמר: "כל זה אינו כלום. לא מקריב ולא קרבן ולא מציאות הא-ל!" ולזה בירך את השם יתברך לאמור: "לית דין ולית דיין".

ר' נפתלי הירץ ויזל, הבאור:

...לפי שספר ויקרא כולו מראשו ועד כאן קדושות: קדושת הקרבנות, הנזירה מן הטומאות והעריות, ומועדי ה' הקדושים וכל פרשת קדושים, ומכאן ואילך לא דיבר עוד על קדושת הגוף והמצוות, כי אם בקדושת הארץ, שמיטה ויובל: לכן נכתב באחרונה הסיפור הזה, לפי שבפרשת הקדושים החל (י"ט ב') "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת", ועל ברכת ה' לא הזהיר ולא העניש, אף על פי שהוא חמור מאד ממקלל הוריו, לפי שאין מדרך כבוד של מעלה להזהיר על ברכת השם הנכבד והנורא, וחלילה לבני ישראל היודעים את ה' ש"יברכוהו", והדבר בעצמו נמנע, שהיודע אותו שהוא לבדו ומאתו הכל ואין מי יעמוד לפניו, קללתו לשגעון תחשב, ...על כן לא באה אזהרה על המקלל את ה', ...אבל סיפר הכתוב שקרה הדבר הרע הזה, ומשאלת משה ותשובת ה' אנו למדין על דרך הסיפור דין הפושע הזה.

פסוק ט"ו

"אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱ-לֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ"

פסוק ט"ז

"וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת"

רש"י:

ד"ה ונשא חטאו: בכרת כשאין התראה.

ראב"ע:

ד"ה כי יקלל אלוהיו: בסתר, והנכון שמילת אלוהים שם התואר והמלאכים יקראו "אלוהים" וכן הדיינים. ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל? אך אם יפרש השם הנכבד שאינו שם התואר ולא יתערב עם שם, כי הוא לבדו, והטעם בעת שיקלל אם יפרש השם יומת בנקבו שם, כאשר עשה בן המצרי, ולמען כבוד ה' לא נזכר.

זוהר ק"ח ע"ב (אמור):

"כי יקלל אלוהיו" אף על פי דפולחנא נוכרא הוא... מאן דלייט (מי שמקלל) ומבזה להון – ונשא חטאו ודאי... אבל "נוקב שם ה' מות יומת"... "מות" בעלמא דין, "יומת" – בעלמא דאתי.

פסוק כ"ג

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"

ראב"ע:

ד"ה ובני ישראל עשו: מאותו היום כמשפט הזה בחובל.

רמב"ן:

ד"ה ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה: (אחרי הביאו את דברי הראב"ע) ואינו נכון, שיהיה כתוב על העתיד, ופשוטו "וירגמו אותו אבן", כי עשו בני ישראל המצוה אשר ציוה ה' את משה, כי כן יכפול בכל השומרים מצוות ה' כמו שנאמר בפרשת הפסח וכמו שאמר בפרשת הפקודים "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו" (במדבר א' נ"ד) וכן במטות הנשיאים: "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה" (במדבר י"ז כ"ו).
והנכון בעיני בכאן מפני שפירט בתחילה הסקילה ואחרי כן חזר ואמר "ובני ישראל עשו", כי טעם הכתוב לומר, כי כאשר דיבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר ציוה ה' את משה, ולא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי, אלא לבער הפגום מתוכם.

אברבנאל:

בא להגיד שעם היות שישראל קיימו וקיבלו דבר ה' בזה, הנה הם היו נושאים ונותנים בדבר, ומדרך סברתם לא היה המקלל חייב מיתה, להיותו בן איש מצרי, אבל עשו מה שעשו, לפי שכן ציוה ה' את משה וקיימו וקיבלו מצוותו עם היות שלא היה כן הדין לדעתם.
ואחרים מפרשים "ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה" על פרשיות המועדים ושמן המנורה ולחם הפנים שנזכרו למעלה. ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון בעיני.

אור החיים:

לצד שהיה הדבר ע"י מריבה ומחלוקת שהיה בין הישראלי ובין בן הישראלית יש מקום לומר שעשו בו משפט גם בגלל טינא שבלב, לזה אמר, שעשו כאשר ציוה ה', פירוש: לצד מצות ה' הוא שעשו.

ספורנו:

שלא רגמוהו בשביל שנאה על שהיה גר שהתגרה באזרח, אבל עשו לבלתי סור מן המצוה.