"אנכי ה'"

לשאלת חלוקת עשרת הדברות עיין גיליון יתרו תש"ה שאלה א'.

פסוק ב'

"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ"

נחלקו החכמים והמפרשים בדיבר ראשון בעשרת הדברות, מהו. ואלה מקצת דבריהם:
מכות כ"ג ע"ב:

דרש ר' שמלאי: תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה מסיני... אמר רב המנונא: מאי קראה? (דברים ל"ג) "תורה צוה לנו משה" – תורה בגימטריא שש מאות ואחד עשר הוי, "אנכי" ו"לא יהיה לך" – מפי הגבורה שמענום.

מכילתא יתרו פרשה ה' ב':

"אנכי ה' אלוקיך". מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחילת התורה? משל למה הדבר דומה? לאחד שנכנס במדינה, אמר להם: אמלוך עליכם. אמרו לו: כלום עשית לנו, שתמלוך עלינו? מה עשה? בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות. אמר להם: אמלוך עליכם! אמרו לו: הן, הן!
המקום הוציא ישראל ממצרים, קרע להם הים, הוריד להם המן, העלה להם הבאר, הגיז להם השלו, עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם: אמלוך עליכם! אמרו לו: הן, הן!

ראב"ע, מתוך הקדמתו לעשרת הדברות:

... דיבור הראשון אנכי: דע, כי כל המצוות הם על שני דרכים:
והדרך הראשון מצוות שהם נטועות מה' בלב כל אנשי דעת, והם רבים. ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שיקול הדעת, על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשיקול הדעת, ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע, והם ששמר אברהם עם מצוות האחרות נוספות. וה' לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה.
והדרך השנית מצוות הנעלמות, ואינן מפורשות למה צוו, וחלילה חלילה, שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שיקול הדעת, רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר ציוונו ה', בין שנגלה לנו הסוד, בין שלא נגלה. ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שיקול הדעת, אינו נכון שנאמין בו, כי הוא כמשמעו, רק בספרי חכמינו ז"ל נבקש מה טעמו. אם היא על דרך משל, ואם לא מצאנו זה כתוב נבקש אנחנו ונחפש בכל יכולתנו, אולי נוכל לתקן אותה, ואם לא יכולנו - נניחה כאשר היא, ונודה שלא ידענו מה היה, כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י'), וכי הוא ציוונו שנרצחנו כאכזרי? וידענו דעת ברורה, כי כל המצוות שאינם חייבים משיקול הדעת, סוד אחד יש לכל אחד מהן, ואם נעלם ממנו.
והעד על זה, כי כתוב במקצתם למה צוו, כמו השבת שהוא זכר למעשה בראשית, וחג המצות - למען תזכור (דברים ט"ז), ואהבתם את הגר כי גרים הייתם (דברים י'), והכלאים פן תקדש (דברים כ"ב), ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם (דברים י"ז), וכן לא ירבה לו נשים, והזכיר למה, ולא יסור לבבו (שם). ולא שהיא מצוה בפני עצמה, כאשר הוא כתוב בהלכות שמעון בן קיירא. וטעם וקרא בו - לבלתי רום לבבו מאחיו (שם). ופרשת הקהל: למען ילמדו (דברים ל"א). ורבות מצוות ככה.
אם כן יוכל המשכיל, שה' פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצוות. וכל המצות על ג' דרכים: האחת מצוות הלב, והשניה מצוות הלשון, והשלישית מצוות מעשה. ומצוות הלב על שני דרכים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. והנה מצוות עשה ואהבת את ה' אלהיך (דברים י"א) ולדבקה בו, וליראה את השם הנכבד (דברים כ"ח), ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט). ומצוות לא תעשה לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תקום ולא תטור (ויקרא י"ז). גם מצוות הלשון עשה ולא תעשה: עשה כמו קריאת שמע וברכת המזון, וברכת כהנים, גם וידוי מעשר ורבים ככה. ומצוות לא תעשה, לא תענה ברעך (שמות כ), אלהים לא תקלל (שמות כב), לא תקלל חרש (ויקרא יט), ומצוות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים, ואין צורך להזכירם. ומצוות הלב הם העקרים הנכבדים על כולם. ורבים חשבו כי אין עוון במחשבת הלב, רק בדברי עבודה זרה, ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות, רק היא כנגד כולם, והלא יראו כתוב שש הנה שנא ה' (משלי ו' ט"ז) ושם כתוב לב חורש מחשבות און (שם), וכתיב הטיבות כי היה עם לבבך (דברי הימים ב' ו' ח'), הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (תהלים קכ"ה), והיה לבבכם שלם (מלכים א' ח'), אני ה' חוקר לב (ירמיה י"ז), וה' יראה ללבב (שמואל א' ט"ז). והנה זה הדיבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו, והוא קרוב ממצוות הלב. וטעם זה הדיבור שיאמין, ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה ה' הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלהיו.

רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה א':

מצוה א' היא הצווי אשר צוונו בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו "אנכי ה' אלוקיך". ובסוף גמרא מכות (כ"ג ע"ב) אמרו: תרי"ג מצוות נאמרו למשה מסיני. מאי קראה? "תורה צוה לנו משה" ר"ל: מנין תורה, והקשו על זה ואמרו: תורה בגימטריא תרי"א הוי? והיה המענה: "אנכי" ו"לא יהיה" מפי הגבורה שמענום. הנה נתבאר לך, ש"אנכי" מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי באמונת האלוהות, כמו שביארנו.

רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק א' הלכה א':

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע, שיש שם מצוי ראשון, ממציא כל הנמצאים וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו...

הלכה ו':

וידיעת דבר זה הוא מצוות עשה, שנאמר "אנכי ה' אלוקיך". וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" וכופר בעיקר, שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.

רמב"ן, פסוק א':

ד"ה אנכי ה' אלוקיך: הדיבור הזה מצוות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (ט' י"ד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה.
וטעם מבית עבדים - שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה ה’ הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כ"ה נ"ה). וכבר רמזתי עוד למעלה (י"ט כ') טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת.
וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו "קבלת מלכות שמים", כי המילות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם. וכך אמרו במכילתא: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי האיך אתם מקיימין. כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשקבלתם מלכותי קבלו גזרותי, כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה' ואני אלהיכם מארץ מצרים קבלו כל מצוותי.
ונאמרו כל הדברות כולן בלשון יחיד, ה' אלהיך אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם אתם ראיתם וגו', אם שמע תשמעו (לעיל י"ט ד' ה'), להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצוות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצווה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם. ויבאר להם משה זאת הכוונה בסוף התורה בפרשת אתם נצבים (דברים כ"ט י"ז).

ר' חסדאי קרשקש, (בספרד 1340-1410), אור ה' הקדמה:

טעה טעות מפורסם מי שמנה במצוות עשה להאמין מציאות האל יתברך וזה, כי לא יצויר מצוה בזולת מצַוֶה ידוע, ולזה, כאשר נעשה אמונת מציאות האל מצוה, כבר נניח אמונת מציאות האל יתברך... ולזה הוא מבואר שאין ראוי למנות אמונת מציאות האל במצות עשה... וזה שכבר יראה מהוראת שם המצוה וגדרה (=הגדרתה) שלא תפול אלא בדברים שיש לרצון ובחירה מבוא בהם, אמנם האמונה במציאות האל הוא מהדברים שאין לבחירה ורצון מבוא בהם, יתחייב שלא תפול שם הוראת המצוה בה.

אברבנאל:

...ואחרי אשר זקנינו וחכמינו כל אחד לדרכו פירש הדיבור הזה לפי דעתו, גם אני לא אחשוך פי ואבחר דרכי בפירושי ואומר: דיבור אנכי אינו מצוה, לא אמוניית ולא מעשית, אבל היא הקדמה למצוות ואזהרות שיאמר בשאר הדיבורים, ועניינו להודיעם מי הוא המדבר אתם...

רמבמ"ן, (משה מנדלסון) באור:

והנה מפשטות הכתוב נראה שלא דיבר ה' "אנכי ה' אלוקיך" אלא כנגד המאמינים במציאותו, ולא ירד הקב"ה על הר סיני ללמד לעמו היותו נמצא, מחויב המציאות, בלי גבול ותכלית, וכיוצא מן המושכלות האמתיות וקיימות. כי הם פרי הבחינה וההסתכלות בפועל ה' ובמעשה ידיו, את אשר יחון ה' להכיר גדולת מעשיו במתכות ובצמחים ובחיות וגוף האדם בעצמו, ולשאת אל השמים עיניו ולראות (ישעיה מ' כ"ו) "מי ברא אלה המוציא במספר צבאם", אותו יחון, ומי שלא הגיע אל המעלה הזאת צריך שיקבל המושכלות ההם מפי אדם משיג, נאמן להגיד לו האמת, אבל לא יתאמתו המושכלות הללו ולא יקבעו בלבו משכילם ונלאה להשיגם לא ע"י דיבור ה' "אנכי נמצא", ולא ע"י קולות וברקים וענן כבד וקול השופר, ואין בכל אלה עדות לראיה על המושכלים העיוניים ההם, כי אם למאמין במציאות ה'. כי אף המקבלם על פי דיבור ואמירת מגיד, צריך שיאמין מקודם, שהמגיד ההוא נאמן רוח ולא ישקר, ואם המגיד הוא ה' ב"ה בכבודו ובעצמו – צריך שיאמין השומע שהוא אלוקים אמת. ויתכן שכן היה הדבר באמת, שישראל מאמינים בני מאמינים, ידעו והאמינו במציאות ה' ויחודו, קצתם על פי בחינת הלב וקצתם בקבלה מפי אבות נאמנים או מפי גדולי הדור וחכמיו, ולא בא המאמר הזה כי אם ליחדם לסגולה מכל העמים, שיהיו גוי קדוש לה' מכל עמי הארץ...

המלבי"ם:

הנה הרמב"ם דייק וכתב: בהלכות יסודי התורה "לידע שיש שם מצוי ראשון וידיעת דבר זה מצות עשה" ולא אמר: "להאמין שיש מצוי ראשון והאמנת דבר זה מצות עשה"; הרי ביאר, שהמצוה הוא לידע זה בידיעת השכל, והוא כמו שאמר במורה (מאמר ב' ל"ג) "אנכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענו - שהיינו מפי גבורת המופת" (=ההוכחה השכלית), רצונו לומר שכל המצוות בשם ה', אולם שתי המצוות האלה שהן מציאות ה' ושאין זולתו, זה ישיג האדם בשכלו, וה' נטע בשכל האדם ידיעות נשתלו בו מלידה ומבטן ואשר תביא הנפש איתה ממקור מחצבתה, שיש אלוה נמצא ושהוא אחד עד שמי שיביט בעין השכל בבתי נפשו ימצא דעות אלה טבועות בנפש כל אדם ומשורשות בנפשות, כמו השכלות ראשונות, ולא היה צריך לקבלם ממשה בדרך אמונה, ועל כן באו הצוויים האלה מאת ה' יוצר הנפשות, והמצוה הוא – שישתדל לדעת זה בידיעה ברורה, כמו שאמר (איוב י"ב) "מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת".