קרבן מנחה

כל המנחות עשרון (או כמה עשרונות) ולא פחות מעשרון.

מפרשים רבים מוצאים טעם למידה זו על פי המסופר בשמות ט"ז!          

פסוק א'

"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ..."

ויקרא רבה ג':

(א) ר' יצחק פתח (קהלת ד' ו') "טוב מלא כף נחת ממלא חפניים עמל ורעות רוח". טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל ממי ששונה הלכות ואינו רגיל אלא "ורעות רוח" – רעותיה (= רצונו) מתקרי בר הילכן (= שיתקרא: בר הלכות) ...
... טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בחן, ממי שהולך ולווה ברבית; במתלא אמרין (= פתגם אומר) דיוזיף ברביתא מאבד דילה ודלא דילה (=הלווה בריבית מאד שלו ושאינו שלו) אלא "ורעות רוח" – רעותה דמתקרה פרגמטוטא (=אלא רצונו שיתקרא סוחר).
טוב מי שהולך ופועל ועושה צדקה משלו, ממי שהולך וגוזל וחומס ונותן צדקה משל אחרים, במתלא אמרין: "גיפא בחזורין ומפלגא לבישיא (=נואפת בתפוחים ומחלקת לחולים) אלא "רעות רוח" – רעותה דמתקרי בר מצותא. ...
ד"א: "טוב מלא כף נחת" – זה קומץ מנחה נדבה של עני, "ממלא חפנים עמל" – זו קטורת סמים דקה של ציבור (ויקרא ט"ז י"ב). אמר הקב"ה: חביב עלי קומץ מנחה נדבה של עני ממלוא חפנים קטרת סמים דקה של ציבור, שזו טעונה כפרה (נוסח אחר: שזו באה כפרה) וזו אינה טעונה כפרה.

רש"י:

ד"ה ונפש כי תקריב: לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני! אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו (תנחומא).         

פסוק י"ד

"וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ"

ספרא קמ"ט:

ואם תקריב מנחת בכורים לה'": זו מנחת העומר (ויקרא ע' כ"ג ט' – י"ב) מניין היא באה? מן השעורים. או יכול מן החטים? אמר ר' אליעזר נאמר כאן "אביב" ונאמר "אביב" במצרים – מה "אביב" אמור במצרים שעורים, אף כאן שעורים.

רשב"ם:

ד"ה ואם תקריב: לכשתקריב מנחת העומר.

ראב"ע:

ד"ה ואם תקריב מנחת בכורים: רבים אומרים שמילת "אם" חיוב, ולפי דעתי כי אין צורך, כי החיוב הוא ראשית בכורים (= ראשית הפירות שביכרו תחילה) ולא הביכורים (=ולא הבאת מנחה מן הביכורים). והרוצה להביא מנחה מביכורים נדבה – יביא.

שד"ל:

ד"ה מנחת ביכורים: לפי הפשט הוא של יחיד הבא בנדבה ואיננה של ציבור. ומילת "אם" כמשמעה.           

פרק א' פסוק ג'         

"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי  ה'"

פרק א' פסוק ד'         

"וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו"

ערכין כ"א א':    

משנה: חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
גמרא: ת"ר "יקריב אותו" מלמד שכופין אותו, יכול בעל כורחו? ת"ל לרצונו. הא כיצד - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (וכן רש"י בפירושו לפסוקנו ע"פ ת"כ).
אמר שמואל: עולה צריכה דעת שנאמר לרצנו, מאי קא משמע לן? תנינא אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו. לא צריכא דפריש ליה חבריה (רש"י: שהיה זה חייב עולה ובא חברו והפרישה משלו לכפרתו של זה וקאמר שמואל דבעינן שיודיע את המתכפר) מהו דתימא כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא קמ"ל זימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה.

רש"י:

ד"ה לפני ה' וסמך: אין סמיכה בבמה (ת"כ).

רשב"ם:

ד"ה לרצנו: אם זכר תמים יקריבנו ולפתח אהל מועד אז יהיה לו לרצון, אבל בחולה ובעל מום כתיב "הירצך או הישא פניך" (מלאכי א' ח') וכן "לא ארצה מידכם" (שמות א' י').

רד"צ הופמן:

"לרצנו" – שהמקריב יפוק רצון ממנו. כך מתרגם גם אונקלוס "לרעוא ליה". (להלן מביא דעת חז"ל מתורת כהנים "כופין אותו"... ומעיר:) יוצא מכאן, כפי הנראה, שחכמינו תפסו "לרצונו" במובן הסוביקטיבי, כלומר לרצון המקריב. ברם, הביאור הזה אינו עולה בד בבד עם הפשט הפשוט. ראשית: היה צריך ליכתב "ברצונו", ואילו הלמ"ד מורה על התכלית, היינו: יביאנו כדי שיפיק רצון ממנו. שנית: "רצון" משמש אצל הקרבנות להפיק רצון מה' כגון ויקרא כ"ב כ"כי לא לרצון יהיה לכם". (השווה עוד את הביטויים "ונרצה לו", "לא ירצה"). ואף חכמינו משתמשים במילת "רצון" במובן "הפק רצון"... הרי קרוב לודאי, כי גם תורת-כהנים לא התנגדה לפשט הפשוט, אלא רק הסיקה מתוך הפסוק "לרצנו יקריבנו" את הדין, כי רק ברצונו אפשר להביאו, שהרי קרבן שמביאים אותו שלא ברצונו אינו יכול להפיק לו רצון.
אפשר היה לחשוב כי המילות "לפני ה'" מוסבות אל "לרצנו" (השווה שמות כ"ח ל"ח "לרצון להם לפני ה'"). אולם, מכיון שהביטוי "לרצון לפני ה'" אינו מצוי אצל הקרבנות, על כן מתקבל על הדעת יותר כי "לפני ה'" הוא ביאור משלים ל"אל-פתח אהל מועד" (השווה ד' ד' "אל פתח אהל מועד לפני ה'"). אולם מפני מה נפרד הוא כדי להסמיך את "לפני ה'" אל הפסוק שלאחריו ולציין על ידי כך, כי המצוה שבאה בו קיימת רק "לפני ה'" (במקדש העיקרי).

רא"ם:

ואם תאמר כיוון שעל ידי כפייה הוא אומר רוצה אני אין זה לרצונו אלא בעל כורחו? כבר השיב –

הרמב"ם, בהלכות גרושין פרק ב' הלכה כ':

... אין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העברות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר "רוצה אני" כבר גירש לרצונו.

העמק דבר:

להפיק רצון מלפניו יתברך, זהו עיקר הפשט בזה הלשון בכל מקום, דוק ותשכחו. ועיין להלן כ"ב י"ט, כ"ג י"א.

מלבי"ם:

... איך העתיקו מילות "לפני ה'" ממקומם אל הפסוק השני נגד בעל הטעמים ונגד הפשט?
ואם כן יעשה - עמודי הלשון יתרופפו.

ועיין עוד בובר רוזנצווייג:
An den Eingang des Zelts der Gegenwart nahe er es, zu seiner Begnadung vor Ihn…

הירש:

...als Ausdruck seines Strebens vor G'tt