פרשת נח
שנת תשי"א
אות הברית
בראשית פרק ט, פסוקים ח - יז
| 1. |
קאסוטו, בספרו "מנח עד אברהם" עמוד 72, מדפיס את פסוקינו הבאים בצורה כזאת:
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר וַאֲנִי- הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם..."
ולכך הוא מעיר:
אולי יש כאן מעין משחק מלים עם "וחתכם" שבפסוק ב'.
הסבר לפי זה מה כוונת החזרה המרובה על מילת "אתכם", ומה יכול להיות הקשר בינה לבין "חתכם".
(לדרך סגנון המקרא בחזרות על אותה מילה עיין גיליון בשלח תש"ח שאלה ב'!). |
| 2. |
פסוק ז'
"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ"
פסוק ט'
"וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי"
הסבר, לשם מה באו בפסוקים אלה מילות הגוף "אני" "אתם", כנגד שימוש הלשון הרגיל בתנ"ך, כגון בראשית א' כ"ח:
"פְּרוּ וּרְבוּ..."
בראשית ט' א':
"פְּרוּ וּרְבוּ"
וכגון בראשית ו' י"ג:
"וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם..."
והשוה למקומנו: י"ז ד':
"אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ"
י"ז ט':
"וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר" |
פסוק י"ג
"אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן"
אברבנאל, שואל:
בענין אות הקשת שנתן הקב"ה לנח ולבניו להבטיחם שלא יבוא עוד מבול והוא, כי הקשת הוא דבר טבעי יתילד מהכאת נצוצי השמש בדבר הלח, יתהוה על כלי המים, שיתרשם שם השמש בעיגולו ובמראיו, והוא ענין הקשת. ועליו אמר הנביא (יחזקאל א' כ"ח): "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם"... ומה אם כן אותה הברית הזה שנעשה לנח להבטחה?
| 2. |
מה הסתירה שהוא רואה מיחזקאל א' כ"ח למקומנו? |
| 3. |
כיצד מתרץ הרמב"ן, (להלן) קושיה זו?
ד"ה זאת אות הברית אשר אני נותן: המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאילו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם בארץ (תהלים י"ח ט"ו), אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת. וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי אמר את קשתי נתתי בענן, ולא אמר אני נותן בענן, כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומילת "קשתי" מורה שהיתה לו הקשת תחילה. ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם. ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם עד הגל הזה ועדה המצבה (להלן ל"א נ"ב). וכן כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (להלן כ"א ל'), כי כל הדבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ברית, וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם (להלן י"ז י"א) בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד. ועוד, כי כאשר תראה בהיפוך הנזכר יהיה זכר לשלום כאשר כתבנו. ובין שתהיה הקשת עתה בין שהיתה מעולם בטבע, הטעם באות שבה אחד הוא. |
| 4. |
מה הראיה שמביא הרמב"ן לדעתו מלשון הכתוב? |
| 5. |
מהי הקושיה השנית המתעוררת בענין הקשת, שאותה מתרץ הרמב"ן? |
פסוק י"ד
"וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן"
רד"ק:
אני אענן ע"י סיבות אמצעיות שצויתי.
|
הסבר מה קשה לו בפסוקנו, ומה תיקן בדבריו.
להבנת דבריו אלה עיין ספורנו, בראשית מ"ה ח' ד"ה ועתה לא אתם שלחתם, וכן מורה נבוכים ב' מ"ח לפסוק ההוא, שהובאו בגיליון ויגש תש"ז שאלה ד'. |
פסוק ט"ז
"וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם"
רד"ק:
דיברה תורה בלשון בני אדם, כי אין שכחה לפני כסא כבודו, וכן (ויקרא כ"ו מ"ב) "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור", הכל דרך משל.
שד"ל, רוצה להסביר מליצה זו בדרך אחרת ע"פ הפסוקים הבאים, באופן שלא נצטרך לפרשו על דרך "דיברה תורה כלשון בני אדם":
בראשית ב' י"ט
"וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ"
בראשית ב' ג':
"אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת"
תהלים ק"ד:
"כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ"
| 2. |
כיצד מבאר שד"ל את פסוקנו ע"פ שלושת הפסוקים הנ"ל? |
| 3. |
מהי חולשת פירוש זה, ובמה אין הפסוקים ההם דומים לפסוקנו? |