חטאו של בלעם

גיליון זה הוא המשך גיליון בלק תש"ה, שעסק אף הוא בחלק הראשון של פרק זה ובייחוד בשאלה הכוללת של הפיכת הקללה לברכה, עיין שם שאלה א.

פסוק כ'

"... אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר..."

פסוק כ"ב

"וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא"

אברבנאל, מקשה:

אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת, איך אחרי שהלך נאמר "ויחר אף אלוקים..." והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו?

בשאלה זו עסקו מפרשים רבים והרי אחדות מתשובותיהם:

במדבר רבה כ':

... "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" – מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, שמתחילה נאמר לו (פסוק י"ב) "לא תלך...", כיוון שהעיז פנים להלוך – הלך, שכן כתוב "ויחר אף..." אמר ליה הקדוש ברוך הוא: "רשע, איני חפץ באיבודן של רשעים! הואיל ואתה רוצה לילך ליאבד מן העולם – קום לך".

ראב"ע, פסוק י"ט:

ד"ה בזה: ... רק טעמו כטעם "שלח לך אנשים", כי השם אמר לישראל "עלה רש" (דברים א' כ"א), והם לא האמינו רק אמרו נ"שלחה אנשים לפנינו". אז שאל משה את השם ואמר לו "שלח לך אנשים", ואחר שאמר השם לבלעם "לא תאור את העם", מה צורך היה לו לומר "ואדעה מה יוסף ה' דבר"? רק חשב בלבו מחשבה רעה, והשם אמר לו: לך עם האנשים רק הישמר לך שלא תדבר רק מה שאומר לך. והעד על פירושי "ויחר אף אלהים כי הולך הוא".

רשב"ם, פסוק כ"ב:

ד"ה כי הולך הוא: ברצון מתאווה לקללם, אף על פי שהיה יודע שאין הקדוש ברוך הוא רוצה.

רמב"ן, פסוק כ':

ד"ה אם לקרוא לך: אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, "קום לך איתם" - ועל כרחך "הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" - ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה, לשון רש"י.

ד"ה ויחר אף אלוקים: ... ומה שאמר רבנו אברהם איננו נכון שיינחם האלוהים וישיב דברו אחור בעבור עקשות השואל, ועניין "שלח לך אנשים" לא כן היה, וכבר פירשתי טעמו (לעיל י"ג ב'), ולא יעניש האלהים בדבר אשר יתן רשות בו, וחלילה. ובמדרש (במדבר רבה כ' י"ב) אמרו: מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. והנכון בעיני בעניין הזה, כי מתחילה מנעוֹ השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא, ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם, והם לא יחפצו בו לדבר אחר, על כן אמר "לא תלך עמהם" - שלא תאור את העם "כי ברוך הוא", ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלוהים. ובלק שלח אליו פעם שנית כי לא האמין, והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו. ובלעם ענה אותם, שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו, רק הכל ביד השם, וישאל ממנו עוד מה יצווה אותו, ועשה זה כהוגן, כי מה ידע הוא בדעת עליון ועצת ה' לעולם טובה, והוא יורה חטאים בדרך, ויודיענו מה יענה מלאכי גוי או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד. והנה השם אמר לו: כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם, ועתה חזרו לפניך, ואם לקרוא לך בלבד באו, כלומר שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחילה - "קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה", שאפילו אם אצוה אותך לברך שתברכם (לא) [ולא] תירא מבלק, וזה טעם "אם לקרוא". וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחילה שילך עמהם, אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בענינם כאשר יצווה, כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגויים. והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר, הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם, ואם לא יתרצו בכך - יהיו מניחים אותו, כי גם בפעם הזאת השנית אמר בלק (פסוק י"ז) "ולכה נא קבה לי את העם הזה", לא יחפוץ בו להודיעו עתידות ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם. והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום, "ויקם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עמהם" כרוצה להשלים חפצם, על כן חרה אף ה' כי הולך הוא, שאילו הודיעם - לא היה הולך. ועוד שהיה בזה חילול ה', כי בלכתו עמהם סתם, והוא ברשות השם, חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם, והנה חזר בו ממה שאמר תחילה "'לא תאור את העם כי ברוך הוא" כפי מה שהגיד להם, וכאשר יראו עוד שלא יקללם, יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לה' מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם.

עקדת יצחק:

ידוע שהדברים האסורים או המגונים – השאלה על היתרם הוא חטא גדול. וייתכן, כי כאשר ידבר איש אל רעהו בסתר לאמור: "נלכה נעבדה אלוהים אחרים" או "נארבה לדם", וכיוצא בו, שישיב לו: "אלך ואשאל פי חכם אם אעשה אם לא", שהרי מוזהר ועומד עליהם תמיד. ואם ישאל – מרשע שאל, כל שכן אם המפותה הוא חכם ונביא או קרוב לאלוהיו, שאין לו לומר: "עמוד, ואשמע מה יצוה לי אלוהי" אבל ראוי לו, שלא יאבה ולא ישמע כלל, ואף על פי שיאנסוהו – ייהרג ואל יעבור. והנה בלעם ידע אשר "ניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות ובאותות ובמופתים" ואחר כך הוליך אותם במדבר ארבעים שנה וכו' וכו', הנה היה מחויב שכאשר באו לנסותו בשליחות זו, שלא ישאל ולא ינסה ה', אבל ישיב מיד: "חלילה לי אם אשחית עדר ה' וצאן מרעיתו" ויריב ויתקוטט בשליחי בלק. והוא לא כן עשה, אבל נתפתה לרע תאוותו והסכים לשאול מאת האב, הילחם עם בנו ויהרוג אותו לפניו... והנה עם כל זה בפעם הראשונה ה' הטוב השיב לו במידת טובו וחסידותו ואמר: לא תלך עמהם... ואולם בפעם השניה כאשר שב ככלב על קיאו – הנה אז יעשן אף ה' ונענה לו באופן שילך על כורחו והראה בושתו וכלימתו לעיני השרים אשר חשב להתכבד בעיניהם...

ספורנו, פסוק כ':

 ד"ה אם לקרוא לך: אם להיוועץ עמך בלבד כענין "קרואי העדה" וכענין "ואקראה לך להודיעני מה אעשה" (שמואל א' כ"ח ט"ו).

ד"ה קום לך: להזהירם שלא יחטאו.

פסוק כ"ב:

ד"ה כי הולך הוא: שלא היה עניינו בדרך כמו שיוליכוהו אחריו כעניין "ויקם וילך אחריה", אבל היה הולך הוא כבעל הדבר וכמשתדל נגד רצון האל יתברך, כי לא באו לקרוא לו לעצה כלל.

ד"ה לשטן לו: ענין השטנה הוא התנגד לפעולת איזה פועל כמו "ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה". והנה המלאך יוצא להתנגד לבלעם שיהיה דרכו בלתי נכון לפניו, אולי ינחש כמנהגו ולא ידחוק את השעה וזה למען לא יחטא ויאבד.

הכתב והקבלה, פסוק י"ב:

... יש הפרש גדול בין הליכה עמהם ובין הליכה איתם, באמרו "לא תלך עמהם" יורה מניעת הליכה פועלת, שלא ישתתף עמהם לילך, כדי למלאות כוונת משאלותם ולשמשם בקללת העם, ולא נכלל בלשון זה מניעת ההליכה מכל וכל; אמנם אמרו "לך אתם" אין במשמעותו כי אם הליכה בעלמא, שאין בה תועלת, כמו לטיול ולכבוד; והודיעתנו התורה כוונתו הרעה, שבאמת דעתו היתה היפך הציווי, כי אמרה "וילך עם שרי מואב", אשר יורה על הליכת התועלת, למלא משאלות לבבם ולשמש אותם בקללו את אויביהם.

מלבי"ם:

יש הבדל בין איתו ובין עמו – שעמו מציין השווי, ואיתו יורה שאחד הוא העיקר, וה' הודיעו שילך רק איתם, שיהיה דעתו נפרד מדעתם, שלא ילך בכוונה להרע לישראל, והוא הלך עמם, ועל זה אמר במדרש: "שמח בפורענות של ישראל כמוהם".

------------------------------------------------------------------------------------

עצה טובה לקוראי גרמנית: לשאלה זו קראו דברי פרנץ רוזנצוויג בספר של:

Das Formgeheimnis der biblischen Erzählung

Buber-Rosenzweig: Die Schrift und ihre Verdeutschung עמוד  255.