פרשת נזיר

דעות שונות לחז”ל ולמפרשים בהערכת הנזירות ובשאלה מהו חטאו של הנזיר, אשר עליו לכפרו בקרבן חטאת –

פסוק י"א

"וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ"

ואלה קצות דרכיהם בשאלה זו:

תענית י"א א':

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כהאי תנא דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (י"א) "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא – שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחמר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה! ר' אלעזר אומר: נקרא קדוש שנאמר (ב'): "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ... ולר' אלעזר – הא נקרא חוטא? ההוא דסאיב נפשיה

(רש"י:

פשט הכתוב "מאשר חטא על הנפש" – על שנטמא במת).

רש"י, פסוק י"א:

ד"ה מאשר חטא על הנפש: שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין.

רמב"ם, שמונה פרקים פרק ד':

וזאת התורה השלמה המשלמת אותנו – כמו שהעיד עליה יודעה (תהלים י"ט) "תורת ה' תמימה... מחכימת פתי..." – לא ציותה דבר מעין זה, (מעינויי הגוף), ואין כוונתה אלא שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעי: יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה בשווי, ויישב המדינות ביושר ובאמונה. לא שישכון במערות ובהרים, ולא שילבש השיער ולא שיטריח גופו ויענה אותו. ונאסר עליו הדבר, לפי מה שבא לנו בקבלה בנזיר (תענית י"א) ... (ומביא דברי ר' אלעזר הקפר עיין לעיל).

הלכות דעות ג' הלכה א':

שמא יאמר האדם: "הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון", עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש", אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה - המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?! ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן ציוה שלמה ואמר "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם" (קהלת ז' ט"ו).

מורה נבוכים ג' מ"ה:

וטעם נזירות מבואר מאוד והוא הפרישות מן היין אשר הפסיד מן הראשונים והאחרונים רבים, ועצומים כל הרוגיו... ובא מדין הגזרות מאסור כל אשר יעשה מגפן היין (ד') להרחקה יתרה... כי הנשמר ממנו נקרא "קדוש" והושב במדרגת כהן גדול בקדושה, עד שלא יטמא אפילו לאביו ולאמו כמונו – זאת הגדולה (לו) מפני שפירש מן היין.

ראב"ע, פסוק י"א:

ד"ה אחד לחטאת: והסוד שהוא שאמרו חז"ל "ושכר עברה עברה".

ד"ה על הנפש: הוא על נפש מת כמו "ושרט לנפש", ואילו היה שחטא על נפשו - לא היה השם מצווה אותו שיחזור לחטאתו.

רמב"ן, פסוק י"א:

ד"ה וטעם החטאת: שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב' י"א) "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים", השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח') "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'", והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם.

תורת העולה, פרק ע"א:

... כמו שאמר הרמב"ם כי רפואת הנפש כרפואת הגוף... צריך להדריך עצמו בהיפך מידותיו הרעות עד שיעמוד על המיצוע במידות (=בדרך האמצעית), שהוא הטוב בכל דבר... וזהו עניין הנזיר, כי אם נזור מטעם שראה שנטה אל תאוות העולם, צריך להפריש עצמו אל קצה האחרון השני בהרחקה גדולה – עד שירגיל עצמו לעמוד אחר כך בדרך המיצוע. ולפיכך אמרה התורה "קדוש יהיה" (ה'), כי עיקר קדושתו של נזיר יהיה לעתיד אחר השלמת ימי נזרו, שיעמוד אז בעניין מיצוע, לא בשעת נדרו, שאז חטא ולזה נאמר (י"א) "וכיפר עליו מאשר חטא..." כי הרחקת הנזיר הוא רע מצד עצמו, מאחר שכל הקצוות רעות; ולא נצטווה עליו הנזיר אלא לתכלית טוב, שיעמוד על המיצוע.

ר' אנשלמה אשתרוק, מדרשי תורה:

"מאשר חטא" – בעבור שתקף עליו יצרו, עד שהוצרך להזיר עצמו מן היין להכניע חומרו ורוב תכונותיו ולהסיר תאוותיו הגשמיות ונמנע מן היין המשמח אלוקים ואנשים למי שיהנה ממנו לפי הצורך.

ספורנו, פסוק ב':

ד"ה כי יפליא: יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם.

ד"ה לנדר נדר נזיר: להיות נזיר ופרוש מן התענוגים המורגלים.

ד"ה להזיר לה': להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כולו לה' להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו.

פסוק ה':

ד"ה תער לא יעבר: ובזה ישליך אחרי גוו כל מחשבת יופי ותיקון שער.

ד"ה קדוש יהיה: נבדל מן התאוות החומריות.

פסוק ח':

ד"ה קדוש הוא לה': יזכה לאור באור החיים ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור, ולזה נראה שכיוון אלקנה באמרו "אך יקים ה' את דברו", כלומר אני מסכים להדירו בנזיר, ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד זולתי שיקם את דברו שיהיה קדוש לה'.