עשיית המשכן וכליו

רמבמ"ן, (סוף פרשת פקודי):

והנה נשלם ספר גאולת מצרים ומתן תורה ומעשה המשכן וכליו. וחז"ל העירו במקומות מפוזרים בתלמוד ומדרשים על תכלית המעשים והמלאכות שנצטוו במשכן, מהו הנרמז בהם, ומדוע היו על זה השיעור וזאת התכונה ולא זולתם, כדאיתא בילקוט פקודי: "ר' נחמיה אומר: אוהל מועד כנגד מעשה בראשית: יריעות – כנגד שמים וארץ, מזבח העולה – כנגד הבהמות, מזבח הקטורת – כנגד כל הבשמים, מנורה – כנגד חמה ולבנה..." ובדרך זו הלכו גדולי האחרונים הראב"ע והרמב"ן, הרמ"א והאברבנאל והרלב"ג, כולם העמיקו סוד לדבר על כוונת הבניין, כל אחד לפי דרכו; ואנחנו שמרנו את הכלל, שלא לזוז מפשטות הכתובים וכן עשה רש"י בכל מלאכת המשכן וכליו, עזב את הרמזים והסודות הכלולים בהם, ולא ביאר כי אם פשוטו של מקרא, כפי העולה מדברי חז"ל ומההתבוננות בדברי ה'. ואם נפשך חשקה בעיונים ההם, תדרשם מעל ספרי גדולי המחברים אשר זכרנו, ותמצא מרגוע. ואם תראה שאין דבריהם הולכים על דרך אחת - פעם יאמר האחד שהדברים מרמזים על גלגלי שמים, והשני – שהם מורים על איברי האדם, והשלישי יבין מהם דברים רוחניים נשגבים – אל ייפלא בעיניך, ולא תרחיק דברי אחד מהם בשביל החילוף הזה, ושמור ההבדל שבין חילוף וסתירה; כי ייתכן שצדקו כל דבריהם יחדיו, אף אם הם שונים, כל עוד אין בהם סתירה. כי הנה ידוע דרכי החכמה העליונה, לכוון בפעולה אחת אל תכליות רבות. הננו רואים בחוש בנפלאות היצירה שחכמתו יתברך תכלול כוונות ותכליות אין מספר במעשה אחד. וכאשר יוסף אדם להתבונן במעשי ה', כן ירבה לו מספר הכוונות. ואם במעשה היצירה כן, מדוע נרחיק הדבר במעשה התורה והעבודה? – ואולם אחרי אשר הורשינו להתבונן בתכליות המעשים הללו, אף אנו נוסיף על דברי הגדולים שהזכרנו בחינה אחת בתכלית מעשה המשכן והמלאכות שנצטוו בו, אפשר שלא זכרוה המחברים ההם לרב פשוטתה והיותה גלויה במעט הסתכלות – והיא: כאשר בחר ה' בעם קרובו להיות לו סגולה, ראתה חכמתו, שבהיותם מקובצים על אדמתם בקיבוץ מדיני, יבקשו אומנויות שונות בכל מלאכת חרש וחושב, שבלעדם לא יתקיים הקיבוץ הכללי. כי כל מלאכת עבודה תמצא שייפרדו למינים הללו: א) קצתן הכרחיות, אי אפשר שיהיה האדם מאושר זולתן, כגון אותן שהן לצורך המזון, הכסות, המדור, הנקראות מלאכות הצורך. ב) קצתן מביאות עזר ותועלת, כגון תיקון הדרכים והגשרים, מלאכות המתכות והכלים, ונקראו מלאכות התועלת ג) מביאות עונג ועידון לחיי האדם, כגון מעשה הרוקם והחושב והצייר והמסתת וציפוי הזהב, ונקראו מלאכות ההדר... והנה כל המלאכות הללו משובחות ומועילות להצלחת האומה, כל עוד לא תצאנה מגבול הממוצע ותהרסנה אל המותרות. ובכל אלה המלאכות המותרות מזיקות, ואולם המותרות במלאכות ההדר והתענוג מחריבות את אושר המדינה, כי הן גורמות אהבת התענוגות, חולשת הגוף וחמדת ההון והתפנוקים, ותולדנה קנאה ופירוד הלבבות, ותעוררנה מלחמות ומריבות בין איש ושכנו, ועל ידי זה יתבלבל הסדר וישוב העם פרוע ומושחת... מעתה ייתכן שכאשר ציוה ה' את עמו שיקדיש ראשית פרי בטנם ואדמתם לשמו, ואמרו חז"ל: "אין לך דבר שאין ראשיתו מוקדשת לשמים", כן רצה שירימו את ראשית פרי מחשבותיהם וכל כשרון מעשיהם הנוגעים לתיקון המדינה ויקדישום לעבודתו, יעשו מהם דבר לעבודת ה' במשכן וכליו ובגדי משרתיו, ועל ידי זה יהיו כל עניניהם מקודשים לשמים, כי יזכרו את ה' בכל מעשיהם ולא יתורו לבקש המותרות ולילך אחרי ההבל, "כי מלאכה שלא היתה במשכן אינה חשובה מלאכה" ואין ראוי לאדם מישראל עובד את ה' שיעסקו בה: ומה שלא בא הציווי הזה מאתו יתברך בפירוש, להתיר המותר ולאסור האסור, הוא לפי שרצה הקב"ה שלא יישאר העניין על שיעור מסוים ומדרגה אחת מצומצמת, כי אם ישתנה בשנות הזמנים וכאשר יבואו אל ארצם וינוחו מאויביהם ותרבה הצלחתם, ירבו לעסוק בחכמות ומלאכות, וגם לא ירחיקו עצמם ממלאכות ההדר. הנה תראה שעד ימי שלמה ישב ארון ה' בתוך היריעה, וכאשר היתה הממשלה ביד שלמה, יהודה וישראל יושבים איש תחת גפנו, והכסף והזהב בירושלים כאבנים, ציוה ה' שיבנה בית לשמו, וגם בנה המלך בית למלכותו ובניינים מהודרים בכל מיני הוד, וכסא שן וכלי משקה וכלי בית, יער לבנון... הנך רואה עד היכן הגיעו הדברים כבר בימים ההם, והלוואי לא היו יוצאים מן השיעור הזה! אבל אחר כך גדלה אהבת התענוג והסלסול ופרצו אל המותרות וקרה להם מה שקרה... והכלל שבדברים כאלו הראויים להשתנות כפי הזמן, אין לגדור גדר מסוים: עד פה תבוא; ואולם הדרך היותר נכון להישמר מן המוקש הוא כמו שאמרו חז"ל: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". כי על ידי זה יתן האדם אל לבו בין הטוב והרע ולא יזנה אחרי שרירות לבו הזונה. ולזה לא גדר ה' גדר, כי אם ציוה שייחדו את כל מעשיהם ומחשבותיהם לגבוה ויקדישו ראשיתם לעבודתו, ברוך ה' וברוך שמו, אשר הבדילנו מן העמים, ונתן לנו תורת אמת וחוקים טובים, למען תהיה אהבתו ויראתו על פנינו כל הימים.