פרשת משפטים
שנת תש"ו
אזהרות הדיין
שמות פרק כג, פסוקים ב - ז
פסוקים ג'-ו'
"וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ"
לסדר הפסוקים ג'-ד', ה'-ו' מקשה אברבנאל:
למה בתוך אזהרות הדיין הכניס שתי אזהרות שאינם מעניינו – "כי תפגע שור אויבך...", "כי תראה חמור שונאך...", והיה ראוי שישלים עניין הדיין ראשונה, אחר כך יצווה בשור וחמור?
פסוק ו'
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ"
מכילתא כ"ב:
"לא תטה משפט אביונך בריבו" למה נאמר? לפי שהוא אומר "ודל לא תהדר בריבו", אין לי אלא "דל", עני תאב מניין? - תלמוד לומר: "לא תטה משפט אביונך בריבו"... דבר אחר: רשע וכשר עומדין לפניך בדיו; שלא תאמר: הואיל ורשע הוא, אטה עליו את הדין, תלמוד לומר: "לא תטה משפט אביונך בריבו" – אביון הוא במצוות.
רש"י:
ד"ה אביונך: לשון אובה שהוא מדולדל ותאב לכל טובה.
דברים ט"ו ד':
ד"ה אביון: ולהלן הוא אומר "כי לא יחדל אביון", אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם. אביון דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר.
| 1. |
מה ההבדל בין שתי הדעות המובאות במכילתא בפירוש המונח "הטית הדין"? |
| 2. |
שתי הדעות במכילתא מוציאות – כל אחת לפי דרכה – את פסוקנו מפשוטו. במה? |
| 3. |
מה הניען להוציא את הפסוק מידי פשוטו? |
| 4. |
מה ראה בעל הדעה השניה (דבר אחר: רשע...) שלא לפרש כראשון? |
פסוק ו'
"מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ"
|
התוכל למצוא סיבה לכך, שהאביון בפסוקנו נקרא "אביונך"? |
פסוק ו'
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ"
ספורנו:
ד"ה לא תטה משפט אביונך בריבו: שלא יהא רך לזה וקשה לזה בעת המשפט, שבעלי דינים מספרים טענותיהם, וכמו כן שלא יהא אחד עומד ואחד יושב ודומיהם.
| 1. |
מהיכן בפסוקנו דייק לומר כן? |
| 2. |
השווה לדבריו דברי רש"י, דברים ט"ז י"ט:
ד"ה ולא תכיר פנים: אף בשעת הטענות אזהרה לדיין, שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב, לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חבירו מסתתמין טענותיו.
מה מוסיפים דבריו שם על דברי ספורנו כאן? |
פסוק ז'
"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"
שבועות ל' ב':
מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה
(רש"י: שלמד מתוך דברי העדים, שאין עדותן אמת)
שלא יאמר "הואיל והעדים מעידין – אחתכנו, ויהא קולר
(רש"י: שלשלת העון)
תלוי בצואר העדים"? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".
שבועות ל"א א':
מניין לתלמיד שאמר לו רבו: "יודע אתה בי, שאם נותנין לי מאה מנה – איני מבדה
(רש"י:
משקר).
מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד... ותא אתה קום התם ולא תימא ולא מידי (=ובא אתה ועמד שם – בבית דין – ולא תאמר כלום.
(רש"י:
שיהא סבור בעל הדין שאתה בא להעיד ויודה אמת),
דהא לא מפקת מפוך שקרא" (=שאינך מוציא מפיך דבר), אפילו הכי אסור? שנאמר: "מדבר שקר תרחק".
שבועות ל"א א':
מניין לשלושה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושניים עדים, כדי שיוציאו מנה ויחלקו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".
רשב"ם:
ד"ה מדבר שקר תרחק: ואם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים, ואין אתה יכול להכחישן, התרחק מאותו הדין, ואל תדין בו כלל.
| 1. |
מה הניע את חז"ל לדרוש כל מיני דרשות, ומה קשה היה להם בפסוקנו זה? |
| 2. |
מה ההבדל העקרוני בין שלוש הדרשות ומה הרבותא בכל אחת מהן? |
| 3. |
מה ראה הרשב"ם לבחור דווקא בראשונה? |
1) פסוק ז'
ד"ה ונקי וצדיק: מניין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד: יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו? - תלמוד לומר "ונקי אל תהרג", ואף על פי שאינו צדיק, שלא נצטדק בבית דין, מכל מקום נקי הוא מדין מיתה, שהרי יש לך לזכותו. ומניין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד: יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו לבית דין? - תלמוד לומר "וצדיק אל תהרוג" וזה צדיק הוא שנצטדק בבית דין. |
| ב. |
מה בין "נקי" ל"צדיק" לפי פירושו? |
| ג. |
השווה לדבריו דברי ראב"ע:
ד"ה ונקי וצדיק אל תהרוג: באותו הדבר. אם ידעת שהוא רשע בדבר אחר. שלא תאמר הואיל וככה עשה רשע אחר קשה אהרגנו ואסיר המכשול מהדרך. כי אני אקח הדין ממנו ולא ימלט מידי. למה נמנע רש"י מלפרש כמוהו? |
| ד. |
בעל נפש הגר, שואל:
איך קורא הכתוב צדיק לזה, שרק נצטדק בבית דין ובאמת הוא רשע? נסה לענות לשאלתו. | |
2) פסוק ז'
ד"ה כי לא אצדיק: אין עליך להחזירו, כי אני לא אצדיקנו בדיני, אם יצא מידך זכאי. יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה. |
| ב. |
באר את הרעיון הכלול בדבריו. | |