"פוקד עוון אבות על בנים"

ברכות ז' א':

...והכתיב "פוקד עוון אבות על בנים", וכתיב (דברים כ"ד) "ובנים לא יומתו על אבות". ורמינן קראי אהדדי! ומשנינן: לא קשיא - הא (פסוקנו כאן) כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא (דברים כ"ד) כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

רש"י:

ד"ה לשונאי: כתרגומו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (סנהדרין כז).

רלב"ג, מפרש דברי חז"ל הנ"ל:

והוא בלי ספק מאמר אמיתי, וזה כי הרע המסודר מה' יתברך על צד התוכחה יהיה לפי המרי, רוצה לומר שמי שהסתבך במרי סיבוך מעט, תספיק לו תוכחת מעוטה, ומי שהחזיק באופן ששב לו כקניין חזק, יצטרך לתוכחת יותר עצומה. ובהיות העניין כן, הנה כאשר חטא האדם לבדו, תספיק לו תוכחת יותר מעוטה מהתוכחת אשר תצטרך לו אם היה מחזיק אביו בזאת התכונה, והוא היה אוחז מעשה אבותיו, כי אז הסתבך בזה המרי סבוך יותר חזק. ובזה האופן אמרה התורה: "וגם בעונות אבותם ימקו".

ראב"ע:

ד"ה אל קנא: ... הזכיר ירמיהו כי האוכל הבוסר תקהינה שיניו (ירמיה ל"א כ"ט). ובספר יחזקאל מפורש כי השם הנכבד נשבע כי בן לא יישא בעוון האב (יחזקאל י"ח כ'). אם כן מה עצם פוקד עוון אבות על בנים? והתשובה כי יחזקאל פירש אם היה האב רשע, ולא הלך הבן בדרכיו לא ישא עוון אביו. כי פקידת העוון היא קשורה על שונאיו, כמו שהזכרתי. וטעם פקידה כמו זכירה. כמו "וה' פקד את שרה" (בראשית כ"א א'), שהוא כמו "ויזכור ה'". כי השם יאריך לרשע אולי ישוב מחטאו שחטא. ויולד בן שהוא טוב ממנו. והנה אם הלך בדרכי אביו גם הדור השלישי גם הדור הרביעי, השם לא יאריך אפו לרביעי. אם היו כך עד ארבע דורות שונאי השם כולם, כי בו יאבד זכר כולם. כי השם יזכור מה שעשה האב ומה שעשה הבן ובן הבן. על כן לא יאריך לרביעי. ובני הבנים נקראים בנים...

ראב"ע, (בפירושו הקצר לשמות שלא נדפס בחומשים שלנו):

ד"ה על ריבעים: ואין במקום הזה מה שישאל השואל :איך יפקד עוון אב על בן, כי הנה מפורש הוא "לשונאי" כי אם היה הבן מאוהבי, לא ייפקד עליו עוון האב; והטעם הוא שהשם לא יאריך אפו, אם יהיו עד ארבעה דורות שונאי ה' כולם, ויש מהם שייכרת הראשון גם יש השני או השלישי. ואין טעם "פוקד" – שיחבר, כי אם זכירה, כמו (שמות א' ט"ו) "פקדתי את אשר עשה עמלק", ואחר שיוכר כל אשר עשה האב, לא יאריך לבן (אם מעשהו כמעשה האב)...

מורה נבוכים, מאמר א' פרק נ"ד:

ודע כי אמרו "פוקד עון..." אמנם זה בחטא של עבודה זרה לבד, לא בחטא אחר. (לכל חטא אחר נקוטה מידת ארך אפים). והראיה על זה אמרו בעשרת הדברות: "על שילשים ועל ריבעים לשונאי" – ולא יקרא "שונא" אלא עובד עבודה זרה לבד. ואמנם הספיק לו "ריבעים" (כלומר: ודרך אגב נבאר מה שמידת הדין של האלוקים מסתפקת בדור ריבעים) כי תכלית מה שאפשר לו לאדם לראות מזרעו – הוא דור רביעי (משום שהזקנה המופלגת ביותר אינה נותנת לאדם לראות מזרעו יותר מדור רביעי). וכשיהרגו אנשי המדינה עובדי עבודה זרה (כלומר: ומשום כך כשנצטוו ישראל לאבד ערי שבעה עממים השקועים בתועבות עבודה זרה), ייהרג הזקן ההוא העובד ובנו... ובן בן בנו שהוא הדור הרביעי. וכאילו סיפר, שמכלל מצוותיו יתברך – שהם מכלל פעולותיו (=שהחרמת עיר של עבודה זרה על כל ארבעת דורותיה היא אחת ממצוותיו, שהן – המצוות – פעולות האלוה, כלומר שהמעשים שיעשו בני אדם לפי מצוות אלוה הם בעצם מעשי אלוה), ונמצא שהאלוה "פוקד עון אבות על בנים" בצוותו על עובדיו לבער את הרע של עובדי עבודה זרה עד תומו) שייהרג זרע עובדי עבודה זרה, אף על פי שהם קטנים בתוך אבותם ואבות אבותם. וזאת המצווה נמשכת בתורה בכל מקום, כמו שציוה בעיר הנידחת (דברים י"ג ט"ז) "החרם אותה ואת כל אשר בה". כל זה למחות הרושם ההוא, המביא להפסד הגדול...

(הפירושים בסוגריים לקוחים מתוך פירוש ר' יהודה אבן שמואל, למורה נבוכים).

רמב"ן:

ד"ה פוקד עוון אבות: ... ולשון פקידה עם מלת 'על' לא תבוא על זכירה, אבל היא הנקמה, וכן "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (להלן ל"ב ל"ד), וכן "יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" (ישעיה כ"ז א'), וכן "יפקוד ה' על צבא המרום במרום" (שם כ"ד כ"א), כולם הנקמה והעונש. והנכון בעיני שיאמר כי הוא פוקד העוון אשר עשה האב על בניו ומכריתם בעוון אביהם, כענין שנאמר (שם י"ד כ"א) "הכינו לבניו מטבח בעון אבותם", וכן יפקוד אותו על שילשים, כשלא יהיה עוונם שלם בשני הדורות, כענין "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" (בראשית ט"ו ט"ז). ופעמים יפקוד עוון כולם על הריבעים, שנתמלאה סאתם ויכריתם, אבל בדור חמישי לא ייענש הבן בעוון אביו הראשון. והוסיף במשנה התורה (דברים ה' ט') "ועל שילשים ועל ריבעים לשונאי", כטעם או. 

ד"ה לשונאי: כשיהיו הבנים שונאי השם, שאם הוליד בן צדיק לא ישא בעוון האב, כמו שפירש יחזקאל (יחזקאל י"ח כ')... ויתכן שתהיה המידה החמורה הזאת בעבודת גילולים בלבד, כי בה יזהיר, אבל בשאר המצות "איש בעוונו ימות" (ירמיה ל"א כ"ט)...

רשב"ם:

ד"ה לשונאי: אם הבנים שונאי.

שד"ל:

...ודאי משמעות המקרא היא, שאף על בנים צדיקים ה' פוקד עוון אבות, וכן היתה אמונת אבותינו וכן אמרו חז"ל: "צדיק ורע לו – צדיק בן רשע"! והוא דבר שהחוש מעיד עליו, שבכמה וכמה עניינים טובים ורעים האב זוכה לבנו, ומעשי האב ודרכיו ומעלליו גורמים בהכרח טובה או רעה לזרעו אחריו. והמידה הזאת היא אחד מסודות ההשגחה הנסתרת בכל המאורעות ההווים בעולם "והאלוקים עשה שיראו מלפניו", כי כל אב אוהב את זרעו, והדאגה שמא חטאיו יביאו רעות גם לבניו, תעצרנו אם מעט ואם הרבה מלכת תמיד בשרירות לבו... והנה זה שאמרתי, כי עניין פקידת עוון אבות על בנים "הוא דבר שהחוש מעיד עליו", דומה למה שפירש הרלב"ג שעונש האבות נמשך במקרה (בטבע); ורואה אנכי כי כן הוא דרך התורה לצייר לנו הטובות והרעות כיורדות מלמעלה בכוונה לשכר וענש, אף אם הן נמשכות ובאות בדרך הטבע לפי מנהגו של עולם; כי באמת אין דבר בעולם שיהיה במקרה, אלא הכל נמשך מסיבותיו, והכל משתלשל אל הסיבה הראשונה, וכמו שלאיים על בני אדם ולהדריכם בדרך ישרה חקק ה' בחוקות הטבע שיהיו עוונות האב גורמים רע לזרעו אחריו, כן אמרה גם כן, שהוא פוקד עון אבות על בנים, כאילו הוא עושה זה דרך נקמה וחרון אף. גם כי באמת לא יקרה הדבר אלא בדרכי הטבע.