התנהגות עשו

הערה: גיליון זה הוא השלמת גיליון וישלח תש"ג, שעסק בפסוקים שונים ובעניינים אחדים מתוך פרקנו. עיין שם!

גיליון זה עוסק רק בבירור שאלה אחת.

פסוק ד'

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ"

נחלקו חכמינו ומפרשינו בהסבר התנהגות תמוהה זו של עשו. והנה אחדות מדעותיהם:

בראשית רבה ע"ח:

"וישקהו" – נקוד עליו. אמר ר' שמעון בן אלעזר: בכל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה (האותיות הבלתי מנוקדות מרובות על המנוקדות) אתה דורש את הכתב, הנקודה רבה על הכתב – אתה דורש הנקודה. כאן לא הכתב רבה על הנקודה ולא הנקודה רבה על הכתב, אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. אמר לו ר' ינאי: אם כן, למה נקוד עליו? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של יעקב אבינו של שיש, וכהו שיניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר "ויבכו"? אלא זה בוכה על צוארו, וזה בוכה על שיניו.

תנחומא וישלח ד':

ביקש עשו לנשכו, ונעשה צוארו של שיש, לכן נקוד על "וישקהו", שלא היתה נשיקה של אמת. "ויבכו" – למה בכו? משל למה הדבר דומה? לזאב שבא לחטוף את האיל. התחיל האיל לנגחו, נכנסו שיני הזאב בקרני האיל. זה בוכה, וזה בוכה. הזאב בכה שלא יכול לעשות לו כלום, והאיל בוכה שלא יחזור ויהרגנו. אף כך עשו ויעקב: הכתוב אומר (שיר השירים ז) "צוארך כמגדל השן". ועל עשו נאמר (תהלים צ') "שני רשעים עבות".

רש"י, פסוק ד':

ד"ה וישקהו: נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (בהעלותך ס"ט). יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.

ראב"ע, פרק ל"ג פסוק ד:

הדרש על נקודות וישקהו טוב הוא לעתיקי משדיים, כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו, והעד "ויבכו", כאשר עשה יוסף עם אחיו.

רלב"ג:

נקוד על "וישקהו", להורות שאין נשיקתו בלב שלם, אבל היה עניינה ממוצע בין הנשיקה ובין היעדר הנשיקה, ולזה היתה זאת התיבה הממוצעת בין הכתיבה ובין המחק.

רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית):

מילת "ויבכו" היא עד נאמן לכך שלפנינו התגלותו של רגש אנושי טהור. יכול אדם אמנם לנשק ולבו בל עמו, אולם דמעות המתפרצות ברגעים - חזקה שהן יוצאות מעומק הלב. הנשיקה הזאת והדמעות הללו מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו, ואינו רק ציד פרוע, כי איך יכול היה – בלאו הכי – להגיע לדרגת שליט בהתפתחות האנושית? החרב לבדה, הכח הגשמי גרידא, לא יכשירו את האדם לכך. גם עשו מתפרק לאט לאט מחרבו והולך ומשכין בקרבו יותר ויותר את רוח אהבת האדם. ודווקא יעקב הוא הנותן על פי רב הזדמנות לעשו להוכיח שעקרון האנושות מתחיל להתגלות אצלו. כשהחזק מכבד את זכויות החזק – הרי זה מעשה פקחות. ואולם כשהחזק, כלומר עשו, נופל על צוארי החלש יעקב, ומשליך חרבו למרחקים – רק אז נוכח, שגם בו גברו מידת הצדק וההומניות.

העמק דבר:

ויבכו, שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות: בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו, כי אחינו הוא. וכמו שרבי היה אוהב אמיתי לאנטונינוס – וכן הרבה.

1.

מהי דעת כל אחד מהנ"ל על התנהגות עשו? נסה לסדרם לקבוצות.

2.

מה הן הראיות שאפשר להביא מפסוקי התורה שבפרקנו לדעת ר' שמעון בן אלעזר?

3.

מהו ההבדל בין שני האחרונים?

4.

בדברי מי מכל המפרשים הנ"ל ניכרת ביותר תקופתו וסביבתו?

5.

בנו יעקב, בפירושו לבראשית (נכתב בגרמנית, שוקן 1934), מוצא סעד לדעת ר' ינאי בבראשית רבה (עיין לעיל) ולדעת ר' שמעון בן יוחאי המובאת ברש"י, על ידי השוואת פסוקנו לפסוקים הבאים, שבכל אחד מהם מתוארת פגישה בין אוהבים: פרק כ"ט פסוק י"א "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" פרק מ"ה פסוק ט"ו "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ... וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם" פרק מ"ו פסוק כ"ט "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ... וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" שמות ד' כ"ז "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ... וַיִּשַּׁק לוֹ" פסוקנו: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" הסבר במה עלולה השוואה זו לחזק את החשד בכנותה של התנהגות עשו?