חלום יעקב

1) פסוק י' ד"ה ויצא יעקב: על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתיב (לעיל כ"ח ו') "וירא עשו כי ברך" וגו', ומשגמר חזר לענין הראשון.	א. מה קשה לו? ב. השווה מקומנו לבראשית ל"ט א',  רש"י: ד"ה ויוסף הורד: לענין ראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו. ועוד, כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה. וגם שמות א' א',  רש"י: ואלה שמות בני ישראל: אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן [אחר מיתתן], להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ' כ"ו) "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". שמות א' א', רמב"ן: טעם ואלה שמות: כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחילת הענין שהוא מפסוק "וכל זרעו הביא אתו מצרימה" (בראשית מ"ו ז'), ושם כתוב אחריו "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" וגו', ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הסיפור מחובר בדברים באים זה אחר זה, וכאשר הזכיר בני יעקב, קצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל, כאשר אמר שם "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים". וכענין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' בפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש" וגו', "כה אמר כורש מלך פרס" וגו'. ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא לחבר הספור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית, והספר השני - מעת הבנין. וכן הדבר בשני הספרים האלה, בראשית ואלה שמות. ורבי אברהם אמר, כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שילשים, הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. ואיננו נכון. ורש"י כתב: אף על פי שמנאן בחייהם, חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם להודיע חיבתם, שנמשלו ככוכבים, שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא" (ישעיה מ' כ"ו). ואלו דברי אגדה, והם דברים של אמת בענין החיבוב שהקב"ה מחבבן וכופל שמותם תדיר, אבל קישור הפסוקים וחבורם בוא"ו הוא כמו שפירשתי. מה המשותף לשלושת המקומות? ג. המתאימים דברי רש"י כאן לדבריו בשמות א' א' או לדברי הרמב"ן? ד. באר את לשון רש"י כאן "על ידי שבשביל ש...".
2) פסוק י' ד"ה ויצא: לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו? - אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר - הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם - פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכן (רות א' ז') "ותצא מן המקום", האמור בנעמי ורות.	לבוש האורה, (ר' מרדכי יפה): שמעתי שמקשין ומתמיהין על רש"י שכאן מביא ראיה מן (רות א' ו') "ותצא מן המקום", משמע ששם הוא פשוט יותר לפרש, ולכך מביא ראיה מהתם (=משם) על הכא (על מקומנו כאן) ושם (רות) גבי "ותצא מן המקום" פירש גם כן כמו שפירש כאן, וסיים דבריו "וכן גבי ויצא יעקב", משמע דהכא הוא פשוט ומביא ראיה מהכא להתם... הסבר על פי דרך פירושי רש"י בכמה מקומות – וגם בפרקנו – שאין מקום לקושיה זו!
3) פסוק י' ד"ה וילך חרנה: יצא ללכת לחרן.	מה קשה לו?
4) פסוק י"א ד"ה ויפגע: כמו (יהושע ט"ז ז') "ופגע ביריחו", (שם י"ט י"א) "ופגע בדבשת"...	לבוש האורה, פירש: קשה לרש"י, איך נוכל לומר לשון "ויפגע במקום", שאין לשון "פגיעה" מונחת אלא בשני בני אדם או בעלי חי שפוגעים זה בזה, כשזה הולך לשם, והאחד בא כנגדו. אבל כשהאחד עומד במקומו, והאחד הולך אליו, כמו שהוא בעניין יעקב הבא למקום, אין זה נקרא "פגיעה" אלא "ביאה" או "הגעה אליו". הסבר, כיצד תירץ רש"י קושיה זו בהביאו את שני הפסוקים מיהושע ט"ז ד' וי"ט י"א?
5) פסוק י"א ד"ה ויפגע: ... ורבותינו פירשו לשון תפלה כמו (ירמיה ז' ט"ז) "ואל תפגע בי", ולמדנו שתקן תפלת ערבית. ושינה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צ"א ב').	לפי דעת כמה ממפרשי רש"י, אין רש"י מביא שני פירושים או מדרשים לקושיה אחת, אלא אם כן אין אחד מהם מתרץ את קושיתו כל צרכה. עיין שאלון תולדות תש"ד שאלה ב1, שאלון פנחס תש"ד ב1, שאלון וירא תש"ה שאלה ג4. למה מביא רש"י כאן שני מדרשי חז"ל ואינו מסתפק באחד?

פסוקים י"ב-י"ג

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ"

אברבנאל, מקדים:

"המראה הזה שהגיע ליעקב, ראוי שנדע מה עניינו והוראתו. והנה ראינו בו דעות חלוקות. וכמה מדרשות דרשו במראה הזה".

והנה לפניך דעות אחדות:

מדרש תנחומא ויצא:

אמר ר' שמואל בר' נחמן: אלה שרי אומות העכו"ם, שהראה לו הקב"ה ליעקב אבינו שר של בבל עולה שבעים עוקים (שלבים) ויורד, ושר מדי חמשים ושנים ויורד, ושל יון מאה ויורד, ושל אדום עולה - ולא ידע כמה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: "שמא לזה אין לו ירידה?" אמר לו הקב"ה: (ירמיה ל') "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל", כביכול אפילו אתה רואהו עולה ויושב אצלי – משם אני מורידו, שנאמר (עובדיה א') "אם תגביה מנשר ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאום ה'".

תנחומא שם (וכן ויקרא רבה כ"ט):

אמר ר' ברכיה: הראה הקב"ה ליעקב שרו של בבל עולה ויורד ושל מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד, אמר הקב"ה ליעקב: "יעקב, למה אין אתה עולה?" באותה שעה נתיירא אבינו יעקב ואמר: "כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה?!" אמר לו: "אם אתה עולה, אין לך ירידה!" לא האמין ולא עלה. ר' שמעון בן יוסי היה דורש: (תהלים ע"ח) "בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו". אמר לו הקב"ה: "אילו עלית והאמנת (נוסח ויקרא רבה: "אילו האמנת ועלית" – ושים לב!), לא היתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדין בהללו ד' מלכויות בעולם הזה. אמר לו יעקב: "יכול לעולם?" אמר לו: "אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" – מגליא ומאספניא ומחברותיה. "ושב יעקב" – מבבל. "ושקט" – ממדי. "ושאנן" – מיון. "ואין מחרידו" – מאדום.

(והשווה רמב"ם, הלכות יסודי התורה ז' הלכה ג':

הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו ומיד ייחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה, וידע מה הוא, כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכויות ושעבודן).

(והשווה רמב"ן, בראשית ט"ו י"ב:

ד"ה אימה חשכה: דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות, כי מצא הנביא בנפשו אימה, ואחר כך בא בחשכה, ואחר כך גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו, כמשא כבד תכבד ממנו. אמרו (בראשית רבה מ"ד י"ז) "'אימה' - זו בבל. 'חשכה' - זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, 'גדולה' - זו מלכות אנטיוכס, 'נופלת עליו' - זו אדום". והיה הענין הזה לאברהם, כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחוזת עולם, אמר לו כמשייר במתנתו, שארבע גליות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו. ואחרי כן הודיעו בביאור גלות אחרת שיגלו תחלה, שהוא גלות מצרים, שכבר נענש בו כאשר פירשתי (לעיל יב י)).

רש"י, פסוק י"ב:

ד"ה עולים ויורדים: עולים תחילה, ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללותו.

פסוק י"ג:

ד"ה נצב עליו: לשמרו.