מות בני אהרן

גיליון זה הוא המשך גיליון שמיני תש"ז, עיין שם בייחוד שאלה א'.

פסוק א'

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"

בעל הטורים:

ד"ה אשר לא צוה: אין לומר לא ציוה להביא אש זרה וגם לא ציוה שלא להביאו, אלא פירש אשר ציווי של לא ציוה אותם. וכן: לכל צבא השמים אשר לא צויתי.

אמרי נעם:

ד"ה אשר לא צוה: סרס המקרא ודרשהו: אשר ציוה אותם לא תקריבו, ומשמע אשר לא ציוה לשון אזהרה, וכן נאמר (דברים י"ז י"ג) "וילך ויעבוד אלוהים אחרים... או לכל צבא השמים אשר לא צויתי" – אשר ציויתי לא תעבדו. והעולם שאינם יודעים סירוס המקרא הזה מקשים: והלא כמובן לא ציוה להם שלא להקריב אש זרה, וכיוון שלא הוזהרו – למה נענשו? ולא הבינו המקשים סירוס הפסוק.

שם עולם:

ד"ה אשר לא צוה אותם: מתוך גנותם בא לידי שבחם: רק אשר לא ציוה אותם, אבל לא אשר ציוה אותם לא!

ר' שמשון רפאל הירש, (תרגום מפירושו בגרמנית):

אשר לא צוה אותם: ...אפילו אם לא היו אסורים פרטי ההקרבה וההקטרה הזו, וכן אולי לא היו המקריבים אסורים בהקרבה באותו יום – דיו העדר הציווי ("אשר לא צוה אותם") על ההקרבה להפכה לאיסור גמור. אין דבר, אין פרט בכל פרשת הקרבנות, שרשאי המקריב לטפל בו על פי טעמו הסובייקטיבי: אפילו קרבנות נדבה – חובה עליהן להיותן נשמרות ונעשות בכל הגדרים והסדרים החלים עליהם. קרבת אלוקים שהאדם רוצה להגיע עדיה בהקריבו קרבן, תושג רק על ידי ההקשבה לקול אלוקים, על ידי עשיית רצונו וקבלת עול מלכותו. זוהי אחת הנקודות שבהן יהדות ועכו"מיות מתנגדות זו לזו ניגוד גמור. העכו"מיות שואפת על ידי קרבנותיה להפעיל את האלוקות, שתסייע לאדם להשיג מאווייו. קרבנו של היהודי משמעותו, שעם קרבנו יקריב היהודי את עצמו לעמוד לשרת לפני ה', לשעבד רצונו לרצון קונו. לפיכך כל הקרבנות אינן אלא נוסחאות של דרישות אלוקיות אשר המקריב מקבלן על עצמו בהקריבו קרבנו, על מנת שתהיינה נר לרגליו בדרך חייו. קרבנות שאדם בודה מלבו הם לפי זה ממיתים את האמת, שתעודתה לפרוש ממשלתה על האדם באמצעות הקרבן, בעוד שהקרבנות שבדו מלבם בני אדם מושיבים לכסא את הסובייקטיביזם השרירותי בשטח אשר רק הציות והמשמעת להקב"ה יכירם מקומם... לא בדרכי פולחן חדישים לפי האופנה (במקור Erfindungen gottesdienstlicher Novitaeten), כי אם בהגשמת רצון בוראו הנאמר בתורתו יצדק הכהן בפעולתו.

פסוק ג'

"...הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'..."

רש"י:

ד"ה הוא אשר דבר ה': היכן דיבר? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כ"ט מ"ג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

ראב"ע:

ד"ה הוא אשר דבר ה': כבר אמר לי ה' שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם רק אתכם ידעתי, וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד ועל פני כל העם אכבד וייראו ממני.

רמב"ן:

ד"ה הוא אשר דבר ה': (אחרי הביאו לשון רש"י). ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי, שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי, וידעו כי אני שוכן בו. ורבי אברהם גם כן אמר, הוא אשר דבר ה' לאמר, כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג' ב'). וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני. ואם כן, הוא דיבור לא נכתב, כי השם הודיעו דרכיו שכך המידה הזאת לפניו.
ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה, כי דבר השם, גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו, והדבור יאמר בכל אלה, דברתי אני עם לבי (קהלת א' ט"ז), חשבתי מחשבה זו. וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה' ד'), זה הענין, על דבר הכסף (בראשית מ"ג י"ח). וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כ"ד נ"א), גזר, וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א' ט"ז ל"ד). והנה אמר משה, המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו, בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, ועל פני כל העם אכבד, שיהיו נוהגים כבוד במשכני. וטעם וידום אהרן - שהיה בוכה בקול, ואז שתק. או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב' י"ח).

רבנו בחיי:

בשני מקומות דיבר - האחד במעמד הר סיני, הזהיר הכהנים (שמות י"ט) "גם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה'..." והשני באהל מועד (שמות כ"ט) "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי".

בן אמוזג, "אם למקרא":

לא מצאנו בדברי ה' כדברים האלה; ומי שיש לו עיניים לראות יראה, כי זה לאות, שלא כל אשר דיבר ה' למשה נכתב בתורה, ודברים הרבה לא נמסרו לו להעלותם על ספר ולא היו נודעים לנו כלל מהתורה שבכתב...