הפטרה לשבת זכור

פסוק ו' 

"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי
פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ
וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם"

פסוק ה'

"וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל"

יומא כ"ב ע"ב:

"וירב בנחל" אמר ר' מני: על עסקי נחל.
בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול: "לך והכית את עמלק", אמר: "ומה נפש אחת אמרה תורה: תבוא עגלה ערופה – כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה", ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו?
יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז') "אל תהי צדיק הרבה!" ובשעה שאמר לו שאול לדובב: "סוב אתה ופגע בכהנים!" יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת שם): "אל תרשע הרבה!"

קהלת רבה:

אמר ר' שמעון בן לקיש: כל מי שעושה עצמו רחמן במקום אכזרי, סופו שיהיה אכזרי במקום רחמן.

רד"ק:

ד"ה וירב בנחל: שרשו "ארב" ...ומשפטו "ויארב" והוא הנכון מפני קמצות היו"ד. ויש לפרשו ענין ריב ומצה, כלומר: יצא עמלק עליהם ונלחם איתם בנחל.

פסוק י"א

"נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ"

פסוק כ"ט

"וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם"

אברבנאל:

אחרי שהא-ל יתברך בחר בשאול הנה עתה בהסיבו מהמלכות יראה בו שינוי החפץ, וכמו שאמר (י"א) "נחמתי" כי המלכתי את שאול למלך, שיורה שהיה בו שינוי ושהוא מתנחם ממעשיו, לזה השיב ואמר "וגם נצח ישראל" רצונו לומר: וגם עם כל זה שהסירך מן המלכות אשר נתן לך הא-ל יתברך שהוא נצח ישראל, הנה לא ישקר באמונתו ולא ינחם ממה שעשה. ותיאר אותו במקום הזה בלשון "נצח", לפי שהשינוי נמנע בתוך הנצחיים, כי הוא התחלת ההפסד והוא המביא אליו. ולכן אמר "וגם נצח ישראל" שהוא הנצח הבלתי משתנה יתברך לא ישקר ולא ינחם; והיה זה שינוי בעצמו יתברך, רק מצד המקבלים. וזהו "כי לא אדם הוא להנחם"; אבל רצונו לומר: אינו אדם להנחם מפאת עצמו, השחנוי הוא מצד המקבלים.

בנו יעקב, בפירושו לבראשית פרק ו' פסוק ו':

 וינחם ה' כי עשה את האדם. "נחמת הא-ל" היא אחד העקרונות הגדולים בתורתנו, בדתנו. בלי מושג כזה (של "הא-ל הנחם" על הרעה או על הטובה לגבי האדם שהשתנה) על ה' – אין דת חיה, אין תשובה, אין כפרה. וה"וינחם" של פסוקנו משמעו: אחרי שפנה האדם כולו לרוע, לחמס, כפי שהוכח בשפוט הא-להי (וזהו "וירא"), הרי שה' – אשר לא למען עשית הרע "עשה" עמו כל טוב "בארץ" – נאלץ לשנות יחסו לאדם, אשר השתנה הא כולו לרעה.

פסוקים כ"ז-כ"ח

"וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע
וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ"

מדרש שמואל, פרשה י"ח:

כנף מעילו של מי? רב ולוי: חד אמר: כנף מעילו של שאול. וחד אמר: כנף מעילו של שמואל. שכן דרך הצדיקים להיות מצטערין כשאין נטיעתם משובחת.
ודכוותיה (מלכים א' י"א, ל') "ויתפש אחיה בשלמה החדשה" – שלמתו של מי? רב ולוי: חד אמר: שלמתו של ירבעם, וחד אמר: שלמתו של אחיה. אמר רב שמואל בר נחמני: נראין הדברים – שלמתו של אחיה, שכן דרך צדיקים להיות מצטערין בשעה שיש מחלוקת לבית דוד.

ילקוט שמעוני חלק ב' קל"ד:

אמר לו שאול (שמואל א' כ"ד כ"א): "ועתה, הנה ידעתי כי מלך תמלך" – מנא ידע? לפי שאמר לו שמואל: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך", אמר לו שאול: "מי הוא זה?" אמר לו: "איני אוסר לך, אלא רמז אני רומז לך: מי שהוא קורע את מעילך עתיד ליקח את מלכותך". וכיוון שקרע (דוד) את כנף מעילו, ידע שאול מה שאמר לו שמואל, התחיל לומר: "ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך".

רש"י:

ד"ה ויחזק בכנף מעילו: שאול החזיק בכנף מעיל שמואל כדי שישוב עמו.

אברבנאל:

כאשר פנה שמואל ללכת מעם שאול, אחז שאול בכנף מעילו של שמואל לבקש ממנו שישוב עמו על כל פנים וישתחוה בגלגל לפני ה', שהיה שם אוהל מועד, ואז קרע שאול כנף מעילו של שמואל, וכאשר ראה זה שמואל הבין, כי סימן מה היה הקריעה ההיא ואמר: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך", רוצה לומר: זה לך סימן שכבר קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, ושכבר ניתנה לרעך שהוא טוב ממך, ואמר זה על דוד, שהיה אחר כך רועה לשאול במלחמותיו והיה טוב ממנו לפני המקום.