השבת אבידה

פסוק א'

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים..."

ספרי מ"ה ה"מ ל. ע"א:

פעמים שאתה מתעלם (וללמדך בא שמותר להתעלם) כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו (רש"י: שישבנה) או שהייתה מלאכה שלו מרובה משל חברו (רש"י: שהיה בטל ממלאכה שלו שיבטל בהשבתה מרובה מדמי האבדה) – פטור. לכך נאמר והתעלמת: פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם.

אלשיך:

רצה הקב"ה לזכות את ישראל במצות "ואהבת לרעך כמוך" ולהשרישה בה קו לקו עם היות שקשה הדבר בעיני בני אדם ליגע בעד זולתם, כי מי יראה אבדת אחיו, שורו או חמורו, ויהיה מחמר אחריו עד גשתו עד אחיו, ויניח כל עסקיו?! על כן אמרה תורה: לא תראה את שורו או את שיו נידחים והתעלמת מהם כטבעך, כי פעם אחרת אם יצטרך, כי בראשונה תעשה כן מתוך הכרת ציווי התורה, ואחר כך אתה תשיבם מעצמך, כל כך תחפץ עשות רצונו, כי עשית המצווה פעם אחת ותגרור להטיב ליבך לעשותה פעם שנית. וגם אם לא קרוב אחיך תשמרנו בביתך עד דרוש אחיך אותו... ועדיין אפשר שיהיה רצון טוב במצווה למה שהוא בעל חי משום צער בעלי חיים, אך מזה ימשך לך ש"כן תעשה לשמלתו". ואחרי ששלשת במצווה, אז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצווה שמעצמך לא תוכל להתעלם...

1.

מה הם הקשיים הסגנוניים בפסוקינו המתבארים על פי הנ"ל?

2.

מהו ההבדל בין דעת חז"ל לדעת האלשיך?

פסוק א'

"הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ"

ספרי מ"ו:

החזירה למקום שראה אחרים ולא נטפלו בה, נגנבה או אבדה – חייב באחריותה, עד שיכניסה לרשותו. לכך נאמר "השב תשיבם לאחיך".

תענית כ"ה:

מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו (של ר' חנינא בן דוסא) והניח שמה תרנגולין ומצאן אשתו של ר' חנינא בן דוסא ואמר לה: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולים והיו מצערים אותם ומכרם וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ואמר לחברו: בכאן הנחתי את התרנגולין שלי. שמע ר' חנינא, אמר לו: "יש לך בהן סימן?" אמר לו: "הן" נתן לו סימן ונטל את העזים.

דברים רבה ג':

מעשה בר' פנחס בן יאיר שהיה גר בעיר אחת בדרום והלכו אנשים להתפרנס שם והיו בידם שתי סאין של שעורין והפקידו אצלו ושכחו אותן והלכו להן. והיה ר' פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה ועושה אותן גורן וכונסן. אחר שבע שנים הלכו אותם חברים לשם, לתבוע אותן, מיד הכיר אותן ר' פנחס בן יאיר. אמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם.

1.

מהי המידה המיוחדת בהשבת אבדה שרוצים סיפורים אלה להורותינו?

2.

היכן בפסוקינו נרמזה לנו מידה זו?

1) פסוק א' ד"ה והתעלמת: כובש עין כאלו אינו רואהו.	גור אריה, שואל: למה אין לפרשו, שהוא מעלים מלהגיד שמצאה? ענה לשאלתו!
2) פסוק ב' ד"ה עד דרוש אחיך: (ב"מ כז) וכי תעלה בלבבך שיתנהו לו קודם שידרשהו אלא דרשהו שלא יהא רמאי.	דברי דוד: ממשמעות הפסוק, עד שאחיך ידרוש את האבדה, שיחזירנו לו. ואין זו דעת רש"י. הסבר, כיצד מפרש רש"י את פסוקנו בניגוד למשמעות ומה אלצו לפרש כך?

פסוק ב'

"וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ..."

בעל עקדת יצחק, שואל לפסוקנו:

הן אי אפשר שיתחברו יחד שני התנאים הללו באות העטף, (=בו"ו החיבור), שאם ידע שהוא רחוק הלא הוא הדעת אותו לעניין זה בלי ספק?