בטעם מצוות הקורבנות

רמב"ם, מורה נבוכים ג' ל"ב:

... שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום; ולזה אי אפשר לפי טעם האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה' משה רבנו עליו השלום לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו יתברך ... כמו שאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל" – ולהינתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" ואמר "ואותו תעבודו", והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו, שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה' ויאמר: "ה' צווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה!" ומפני זה השאיר ה' מיני עבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך וציוונו לו, יתברך וציוונו לבנות היכלו "ועשו לי מקדש" ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקרבן לו "אדם כי יקריבו מכם קרבן לה'" ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו... והגיע התחבולה בזאת העורמה האלוקית, שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו והוא מציאות ה' ואחדותו. ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם...
ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי: "איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם – אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה ה' לנו להגיע אל כוונתו הראשונה. ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו (= הקרבנות) אשר חשבת, שהם על צד הכוונה השניה?" – שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק ואגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה:
והוא אמרו (שמות י"ג) "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים... ויסב דרך" וכמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה, אשר הייתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שהגיעה הכוונה הראשונה – כן ציוה בזאת המצוה אשר זכרנו (= הקרבנות), מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע, עד שיגיע הכוונה הראשונה והיא השגתו יתברך והנחת (= עזיבת) עבודה זרה.
כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה... ואחר כך ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום – כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים (שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו כמושכל ראשון) ויניחם כולם פתאום.
וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה ונולדו גם כן (במדבר) אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות; וכל זה היה במצוות אלוקיות על ידי משה רבנו "על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו"... כן בא זה החלק מן התורה (= תורת הקורבנות) בתחבולה אלוקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה... כאשר הייתה זאת העבודה – הקורבנות – עד צד הכוונה השנית והצעקה והתפילה וכיוצא בהם מן העבודות יותר קרובה אל הכוונה הראשונה ההכרחית, הושם בין שני המינים הפרש גדול. והוא שהקרבת הקורבנות אף על פי שהם לשמו יתברך לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן – "החפץ ימלא את ידו" – אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד, אל המקום אשר יבחר ה' ואין מקריבים בזולתו, אמר "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" – ולא יהיה כהן אלא זרע המיוחד – כל זה העניין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניח לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הציצית והמזוזה והתפילין...

וכן עיין גם מורה נבוכים ג' מ"ו (קיצור תוכנו מובא ברמב"ן דלקמן):

רמב"ן, פסוק ט':

ד"ה ניחוח: ...ואמר הרב במורה הנבוכים (ג' מ"ו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן ציוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך. והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטיפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא י"ז ז') ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועושי העגל זבחו לו. והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח' כ"א) וירח ה' את ריח הניחוח. וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד' ד'), ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל. ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כ"ג ד'), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדיבור. ולשון הקרבנות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי" (שם כ"ח ב'), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות עבודה זרה מדעת השוטים. ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה...