דברי משה לפני מותו

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"

ראב"ע:

ד"ה וילך: הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו, וחיזק לבם בדברי יהושע. על כן כתוב אחריו ואתה תנחילנה אותם. ולפי דעתי כי אז בירך השבטים, ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב.

רמב"ן, בראשית כ"ג ב':

ד"ה ויבא אברהם: ... או שיהיה לשון 'ויבא' לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא בא אליה. וזה לשון מורגל בדברי חכמים כמו ששנינו בתמיד (פרק ד' משנה ג') בא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן, בא לו לדופן השמאלית, בא לו לעוקץ, ואמרם (בכורות כ' א') אני לא באתי לידי המידה הזו, וכן בכתוב (שמות כ"ב י"ד) בא בשכרו, שבא למלאכה ההיא ועשה אותה בעבור שכרו. ולא יתכן בעיני שבא מעיר אחרת אל חברון, שאילו היה כן היה מזכיר אותו המקום, והיה הכתוב מפרש 'וישמע אברהם ויבא ממקום פלוני'.

ספורנו:

ד"ה וילך משה: התעורר לזה, כמו וילך איש מבית לוי (שמות ב' א'). וילך ויעבוד (לעיל י"ז ג') ודומיהם. וזה שאחר שהשלים ענייני כריתת הברית התעורר לנחם את ישראל על מיתתו כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראויה להם להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה, על דרך ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמ"ט ב') כאמרו וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (לעיל כ"ז י"ז).

ר' שמשון רפאל הירש, (תרגום מגרמנית):

ד"ה וילך: בדברי הברכה והקללה והפסוק הבא אחריהם תם ונשלם כל מה שהיה על משה רבנו להעיד בעם בשם ה'. זה היה בעיניו כגמר שליחותו, ומכאן ואילך שם הוא את לבו אל צרכי שעת הסתלקותו ובהתחשבותו עם תולדותיה. אלה היו: פרידתו מהם (פסוקים א'-ו') הצגת ממלא מקומו בדברים מעודדים לפני העם (פסוק ז', ו'-ח') ולבסוף מסירת כתב התורה לכהנים ולזקנים בציווי קריאתו במועד שנת שמיטה (פסוקים ט'-י"ג). הנה כי כן לא קרא משה את העם לבוא אליו, לא הקהיל אותם לאספה כפי שהיה רגיל לעשות בזמנים שהיה עליו לדבר אל בני ישראל בשם ה', אלא "וילך" - בעצמו הלך אל העם בכדי להפרד ממנו בפשטות גמורה המתאימה לאופי של מי שהכתוב מעיד עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב ג').

פסוק ב'

"לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא"

השווה תרגום אונקלוס, למקומות הבאים בדברים:

פרק י"ב פסוק י"ז

"לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" –

לית לך רשו.

פרק י"ז פסוק ט"ו

"לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" –

לית לך רשו למנחה עלך נכרי.

פרק כ"א פסוק ט"ז

"לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה" –

לית ליה רשו לבכרא ית...

עם מקומנו:     

"לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" –

לית אנא יכיל למפיק ולמעל.

פסוק ב'

"לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא"

רש"י: 

ד"ה לא אוכל עוד: יכול שתשש כוחו, תלמוד לומר (דברים ל"ד ז') לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל, איני רשאי, שניטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע.
דבר אחר, לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה.

רמב"ן:

ד"ה בן מאה ועשרים שנה: וזה לנחם אותם על עניינו, כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם. ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי, ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי. ואף על פי שמשה רבנו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב (להלן ל"ד ז') לא כהתה עינו ולא נס לחה, אמר להם כן לנחמם. ורש"י כתב, לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן. ואינו נכון. ועל דעת רבנו אברהם, לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כוחותיו בזקנותו. וגם זה איננו נכון. ורבותינו אמרו (סוטה י"ג ב'), מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה. והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו.