מסעות ישראל במדבר

פסוק כ"ד

"רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן... הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה"

פסוק כ"ו

"וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן... דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר..."

אברבנאל, שואל:

אם ה' יתעלה אמר למשה: "... קומו וסעו... החל רש והתגר בו מלחמה" איך שלח אליו משה דברי שלום הפך הציווי האלוקי? ולו היה הסיחון משיבו: "הנה כל הארץ לפניך, נכח ה' דרכיכם", מה יעשה אדוננו משה? האם יחדל להילחם בו? הנה יהיה זה לו עוון פלילי בהמרותו את פי ה'! ואם ילחם בו אחרי הודאת השלום, הנה בלי ספק דבר בלתי ראוי שיחל דברו ומוצא שפתו ישנה אחרי ששאלו לשלום וענה אותו לשלום?

לשאלה זו נאמרו תשובות שונות:

מדרש תנחומא חקת:

זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ד): סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. לא פקדה התורה לרדף אחרי המצוות, אלא (דברים כ"ב) "כי יקרא קן ציפור לפניך", (שמות כ"ג) "כי תפגע שור אויבך... כי תראה חמור שונאך", (דברים כ"ד) "כי תקצור קצירך ושכחת עמר... לגר ליתום ולאלמנה יהיה... כי תבצר כרמך... לגר ליתום ולאלמנה יהיה..." כולם באו לידך, אתה מצווה עליה – ולא לרדוף אחריה, והשלום – "בקש שלום" במקומך, "ורדפהו" – במקום אחר, וכן עשו ישראל, אע"פ שאמר להם הקב”ה (דברים ב' כ"ד) "החל רש והתגר בו מלחמה", רדפו את השלום, שנאמר: "ואשלח מלאכים... אל סיחון... דברי שלום".

רמב"ן:

ד"ה ראה נתתי בידך את סיחון: הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) ראה החלותי תת לפניך, וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות. כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך, כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם, ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק.
ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (להלן כ י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, כי שם כתוב (בפסוק יא) והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך, וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל.
אבל פירוש "ואשלח מלאכים", כבר שלחתי מלאכים, אבל הקדים דברי השם, לבאר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו (בפסוק ל), לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי.

וכן במדבר כ"א כ"א:

ד"ה וישלח ישראל מלאכים: אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש"י. ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה.
וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך, פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז ח) בעשר קדושות, שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו'. ולא שלחו אל עוג דברי שלום, כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה.

העמק דבר:

ד"ה והתגר בו מלחמה: אם לא יתנו לעבור לא תחדל גם מהלחם בו, אבל לא נצטווה ללחום דווקא, וזה דיוק לשון "והתגר" – מעשה המביא לידי מלחמה, ובאמת יותר טוב היה אם הניח סיחון לעבור בארצו וכבשו תחילה ארץ שבעה עממין ולא היו בני ראובן ובני גד מתנחלין בעבר הירדן ולא גלו תחילה ולא מצא את ישראל רעה כ"כ באחרית הימים.