"מי יאכילנו בשר"

השווה לגיליון זה גם גיליון בהעלותך תש"ט, שעסק אף הוא בפרקנו ובייחוד בפירוש רש"י לפרקנו!

1.

בעל עקדת יצחק, שואל: הנה ייפול בזה הספק באומרם (ד'): "מי יאכילנו בשר" ואחרי כן אמר משה (י"ג): "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה?!" וכן אמר ה' (י"ח): "ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר" – והלא מתחילה נתן להם השלו שנאמר בפרשת המן (שמות ט"ז) "ותעל השלו ותכס את המחנה" ומשם ואילך לא נמנע מהם, כמו שאמר הכתוב (דברים ב' ז') "זה ארבעים שנה ה' אלוהיך עמך, לא חסרת דבר"? עיין לשאלה זו רמב"ן, שמות ט"ז י"ב: ד"ה שמעתי את תלונות בני ישראל: זה הדבור כבר אמרו משה לישראל (בפסוק ח), אבל נשנה בעבור שאמר שמעתי את תלונות בני ישראל, כי מתחלה אמר (בפסוק ד) הנני ממטיר לכם לחם, כעושה עמהם חסד ברצונו או לזכותם, ועתה הגיד כי נחשב להם לעון, ובעבור התלונה יעשה עמהם כן כדי שידעו בו כי אני ה' אלהיכם, כי עד עתה אינכם מאמינים בה' אלהיכם, על כן אתם מתלוננים על נביאיו. ויתכן שמתחלה לא הבטיחם להיות להם המן כל ימי המדבר, והיו חושבים אולי יהיה ליום אחד או לשנים בהיותם במקום ההוא, ובנסעם משם יבאו אל לחם, ועתה אמר להם בין הערבים תאכלו בשר תמיד ובכל בקר ישבעו לחם כל ימי המדבר. וכן דעת רבותינו שהיה השלו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן, וכן נראה, כי על שני הדברים נתלוננו ובשניהם שמע את תלונתם ותאותם יביא להם, כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או לשנים, והפרשה שתפרש ותאריך בענין המן, כי כל מעשיו הם נפלאים, ותקצר בענין השלו, ויהי בערב ותעל השלו (פרק יג), כי הוא בנוהג שבעולם: וענין השלו השני בקברות התאוה (במדבר יא לא), כי לא בא להם ממנו עתה לשובע כאשר יאמר בכאן תמיד (בפסוקים ח יב) בשר לאכול ולחם לשבוע. ויתכן שהיו גדוליהם לוקטין אותו, או שהיה מזדמן לחסידים שבהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו, כי לא יספר בשלו וילקטו המרבה והממעיט כאשר אמר במן, ולכך אמר שם (במדבר יא ד) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, ואמר (שם) וישובו ויבכו גם בני ישראל, שהיו גם מהם בוכים לו ולא כלם, ואז נתן להם ממנו לרוב מאד, כאשר אמר (שם לב) הממעיט אסף עשרה חמרים, ואכלו חדש ימים בשפע ההוא ושב לענינו הראשון. ועל דרך הפשט היו כל מעשה השלו לעתים, והמן שהיה חיותם היה להם תמיד, כי עיקר תלונתם עליו כדכתיב כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב. וזו תשובת בעל עקדת יצחק, לשאלתו: ... אמנם מציאות התואנה היה להם, לפי שלא נתן להם ברפידים לצבות בטן, רק על דרך הסיפוק כמו שנאמר שם (שמות ט"ז ח'): "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע בשמע ה' את תלונותיכם" ... והיה להם בשר בסיפוק בלבד, ולזה אמרו "תנה לנו בשר ונאכלנה", כי האכילה הגסה הייתה מכוונת מהם. לא הסיפוק כדי החיים. א. מה הן שתי התשובות הניתנות ברמב"ן לשאלה הנ"ל? ב. נסה להכריע ביניהן? ג. עם איזו משתי תשובותיו מתאימה תשובת בעל העקדה? ד. מהי ראייתו מלשון הפסוקים? ה. הוכח את חולשת פירושו מלשון הפסוקים!

2.

אברבנאל, שואל: למה נענשו בני ישראל עתה בשאלתם הבשר ולא נענשנו בפעם הראשונה כשיצאו ממצרים ושאלו בשר (שמות ט"ז)? נסה לענות לשאלתו!

פסוק ד'

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה"

הכתב והקבלה, (ר' יעקב צבי מקלנבורג, הפירוש נדפס לראשונה בחיי המחבר תקצ"ט 1839):

מדברי המשורר (תהילים ע"ח) מבואר, כי לא תאווה בלבד הייתה, כי היו כופרים גמורים ביכולתו ית', שאמר שם (תהילים ע"ח) "ויוסיפו עוד לחטא לו לעדות עליון בציה וינסו אל בלבבם לשאול אכל לנפשם וידברו באלוקים, אמרו. היוכל אל לערוך שולחן במדבר, הגם לחם יוכל לתת, אם יכין שאר לעמו". לפי זה נראה לפרש מילת "תאווה" מעניין (בראשית מ"ט): "עד תאוות גבעות עולם", וכן (במדבר ל' י') "והתאוותם לכם לגבול", וטעם "התאוו תאוה" – הגבילו גדר וגבול בו יתברך, לאמור: "זה יש ביכולתו לעשות וזה – לא", ייחסו לו גבול עד כמה כוחו מתפשט. לכן סתם הכתוב ולא פירש "התאוו תאוות בשר" כמבואר אחרי זה, כי רצה לכלול בלשון "התאוו תאווה" גם המרי הגדול שהיה בליבם עליו יתברך. לכן אמרו רבותינו בספרי על (כ"ג) "היד ה' תקצר": אינם מבקשים אלא עלילה, יאמרו: קצרה יד ה' ואין בו כוח לתת לנו שאלתנו.

פסוק ח'

"שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ..."

רש"י:

ד"ה שטו: אין שייט אלא לשון טיול אישבני"ר בלא עמל.

האלשיך, לפסוקים ז'-ט':

היה מקום לומר: מה שקצים במן הוא על אחד מהטעמים, או על שלא יחזק גופם או על העדר הזנת העין, שאין העין רואה דבר הזן שתאב לו. או שקצו בו מפני שהיה בא עד אוהליהם ומה שבא לאדם מעצמו ואדם רגיל בו בלי עמל – קץ בו... על כן על הראשון אמרה התורה: "ראו עתה כי רעה בלבם", כי הלא כזב ידברו ואין דבר מן הדברים הגורמים לקוץ במן. כי הנה על הראשון אמר: "והמן כזרע גד" – שמחזק הגוף... ועל השני אמר "ועינו כעין הבדולח". שהוא כעין הספיר שתאווה הוא לעינים, ועל השלישי אמר "שטו העם", כי הלא הצדיקים בלבד היה בא להם המן עד אוהליהם אך לא המון העם המתאווים, כי אם "שטו העם", שהיו מחפשים והולכים עד למרחוק.