נביא שקר

נתקשו כל המפרשים בפרשתנו זו, כיצד יתן ה' כח לנביא שקר לעשות אותות ומופתים בשמים ובארץ וכשאלת אברבנאל:

אם הוא נביא שקר – איך יצאו מופתיו לפועל?

ספרי:

"ובא האות": אמר ר' יוסי הגלילי: ראה עד היכן הגיע הכתוב לסוף דעתם של עובדי כוכבים ונתן להם ממשלה, אפילו יעמידו חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, אל תשמע להם! מפני מה? "כי מנסה ה' לדעת הישכם אוהבים..."
אמר ר' עקיבא: חס ושלום שיעמיד הקב"ה חמה ולבנה, כוכבים ומזלות לעכו"ם! הא אינו מדבר אלא במי שהיה נביא אמת וחזר להיות נביא שקר, כחנניה בן עזור.

ראב"ע:

ד"ה כי יקום: ...ויש אומרים כי יתכן להיות הנביא ממגנבי דבר השם, ופירוש שאמר נביא האמת שיהיה אות כך להצדיקו ושמע השומע והגידו להיות אות לנפשו.
ויש אומרים כי אפילו בא האות והמופת אין להאמין בו כי הוא דבר הפך שיקול הדעת.
ולפי דעתי שיש אות גם מופת כמו סימן, והעד דברי ישעיה שאמר הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים. ואות הנביא כאשר הלך עבדי ישעיה ערום ויחף, ואותות בניו שמותם, על דבר המקרה שיהיה בימיהם, והם: עמנואל מהר שלל חש בז ושאר ישוב. ובמכות, והיו לך לאות ולמופת וכן רבים.

שים לב: הראב"ע מביא מביא שלוש דעות שונות בענייננו!

רמב"ן, פסוק ב':

ד"ה כי יקום: יקראנו הכתוב 'נביא' על פי עצמו, שיאמר הוא השם דבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן. ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבוא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבוא בדבר פלוני. ויקראו לו הפילוסופים כהי"ן, ולא ידעו סבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש (בחדודה) [בהתבודדה] תדבק בשכל הנבדל ותתכוון בו. והאיש הזה יקרא 'נביא' כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך.

רשב"ם, פסוק ג':

ד"ה ובא האות: שיודעים עתידות על ידי רוח טומאה ותרפים ואוב וידעוני.

אברבנאל, (בפירוש לדברי הספרי המובאים לעיל):

ואין ראוי שיובן הפסוק הזה כפשוטו, כי חלילה לנו שנאמין, שהאיש אשר עמד בסוד ה' וישמע את דבריו ונתאמת לנביא ה' – ישוב לנבא עכו"ם. ולא שהנביא שקר יעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ. אבל היה דעת החכמים האלה שמשה רבנו עליו השלום דיבר זה כמפליג, אף במה שאי אפשר להיות, כי אף אם יראו אדם, שיעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ואף כי יהיה נביא מנביאי ה' – לא ישמעו אליו בשום פנים לעבוד עכו"ם. כי המופתים, אין ראוי שיהיו חולקים על הדבר האמיתי בעצמו ויהיו הם קריאה אל הנמנעות לאמת משהו בעצמו שקר.

ספורנו, פסוק ד':

ד"ה לא תשמע אל דברי הנביא: לא תפנה אל דבריו לראות אם יש ממש בקצתם, כי אין ספק שכל דבריו שקר שבדה מלבו הכל להרע כאמרו כי דבר סרה, והאות או מופת נעשה על ידי כישוף או תחבולה וזולתם - לא מכח נבואה שבאה לו.

ד"ה או אל חולם החלום ההוא: לראות אם יש בקצת חלומו אמת, אבל תדע בלי ספק שלא חלם דבר ממה שאמר אבל המציא הכל מלבו כדי להדיח.

באור:

מעתה יאמר "ונתן אליך אות או מופת" כגון שיאמר: "אני הנביא שלוח אליכם מאת ה', שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות שהוא שלחני, כי למחר יהיה כך וכך", וציוה שלא נשמע אל דברי הנביא, ולא נשמע באותותיו ומופתיו. כי הנה מושכל ראשון הוא, שהנותן אות או מופת להכחיש מציאות ה' יתברך או חכמתו או חסדו וטובו עם בריותיו, הוא סותר ומכחיש את דברי עצמו סתירה גמורה ומוחלטת; כי הדבר ידוע, שכל המכחיש שלמות אחת משלמות הבורא, הוא כופר בכולם. האומר – דרך משל – שאין צדק ויושר ה' לבלי תכלית, הוא מכחיש גם יכולתו וידיעתו; אי אפשר שיודה שאחת משלמות הבורא ויכחיש הנשארים, וזהו יחוד שמו הגדול, שכל השלמויות כולם הן בחוקו. ואיך – אם כן – יברר ויביא ראיה שהוא שליח ה' הכל יכול – הוא בעצמו מכחיש במשלחו? לכן הנביא האומר שם ה' דבר ונותן אות או מופת, צריך שיסכים הדבר ההוא עם כל מה שידוע לנו בכח השכל מעצם הבורא (כלומר ממהותו) ואם לאו – נביא שקר הוא, שהוא סותר את דברי עצמו. מעתה, אם יבוא האות או המופת ההוא, להדיח מעל ה' וללכת לעבוד אלוהים אחרים, כגון שיאמר: "ה' הנכבד שלחני שתעבדו לפעור, כי היה שותף עמו במעשה בראשית", שזהו סותר לאמיתתו יתברך, הנה הוא סותר דברי עצמו ומעיד בעצמו ששקר דיבר, ומה לך עוד לחקור אחריו – לדעת אם המופת ההוא אמת אם לא, אחרי שהוא מזויף מתוכו! ואין לך ראיה גדולה מזו.

והשוה לזה דברי הרמב"ן במכתבו השני מתוך פולמוסו עם Lavater שנתפרסם                              בשם "Nacherinnerung":

 ... לפי חוקי תורתי אין מעשה ניסים אבן בוחן לאמת וגם אין הנס מעיד בוודאות מוסרית על הנביא כי ה' שלחו. רק מתן התורה ביום הקהל פנים בפנים היא העדות הנאמנה, הואיל וכאן לא היה השליח צריך לשום עדות על שליחותו מאחר שכל העם שמעו באזניהם את המצוה האלוקית... אני מוצא ראיות מוכיחות בתנ"ך (וגם בברית החדשה) שיש בכוחם של מדיחים ונביאי שקר לחולל נפלאות. (מה יש – לדוגמא – להגיד על מעשי החרטומים במצרים? ובדברים ה' פסוק ב' מדובר בנביא או חולם חלום שאין לשמוע בקולו גם אם יתקיימו מופתיו ויש להמיתו). אין בידי להכריע אם נעשו ניסים אלה בכח כשפים, אם מעשי להטים הם, או אם יש כאן שימוש לרעה בכח שניתן להם לתכלית טובה. על כל פנים אני חושב לדבר שאין לסתור אותו, שלפי הדברים הברורים שבתורה, אין במעשה ניסים הוכחה ברורה לשליחות אלוקית.

ועיין לפרשתנו בייחוד רמב"ם הלכות יסודי התורה כל פרק ח'!