מפקד ישראל

השווה:

הקדמת הרמב"ן, לספר במדבר:

אחר שבאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצות שנצטוו בענין אהל מועד. וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות (ויקרא ה' ב'). עתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם (שמות י"ט ז'), וצוה והזר הקרב יומת (להלן א' נ"א), כאשר אמר שם (יג) כי סקול יסקל. וצווה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו, כאשר הזהיר שם פן יהרסו אל ה' לראות וגו'. וצווה ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח (להלן י"ח ה') כאשר אמר שם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו'. והכהנים והעם וגו'. והנה צווה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב ויעמוד העם מרחוק. והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו, והכל מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו ז"ל אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין. והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר, ובנסים הנעשה להם, לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא. וספר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב. וצוה איך תחלק הארץ להם. ואין בספר הזה מצות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצות בעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה: בעבור שהפסיק במצות השמיטה והיובל שאמרו שהיו בהר סיני, חזר ואמר כאן שהיה הדבור הזה באהל מועד ככל הדברות אשר הזכיר מתחלת ספר ויקרא, וכן יהיו כלם מכאן ואילך באהל מועד, כי מעת שהוקם המשכן ויקרא אליו השם מאהל מועד לא נדבר לו אלא משם.

להקדמת אברבנאל, לספר במדבר:

אברבנאל:

הנה הספר הראשון בתורת האלוהים והוא ספר בראשית בא ליחס ייחוס בני ישראל ומשפחתם מהתחלת בריאת עולם עד שנכנסו בגלות מצרים, והספר השני בא לספר גלותם וגאולתם: הגופנית – משעבוד מצרים, והנפשית – משבושי אמונתם שהיו לישראל ונגמלו מהם במעמד הר סיני ואיך נצטוו על מלאכת המשכן להשרות ביניהם השכינה האלוהית. והספר השלישי בא ללמדם הקדושה והטהרה והעבודה שיתנהגו במקדש ה' להתמיד השכינה ביניהם וזה – אם בכוהנים משרתי ה' ואם בעמו בכלל באזהרת כל הדברים המתועבים והרעים. ואחר שהשלים כל זה, בא הספר הרביעי לספר סדר הנהגת העם, איך היה במדבר במסעיהם וחנייתם ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך והסיבה אשר בעבורה נתעכבו במדבר ארבעים שנה עם תום כל הדור היוצאים ממצרים, ואשר אירע לקרח ועדתו אשר הצו על משה ואהרן, ואגב גררא באו בתוך הדברים האלה – לסיבות שיתבארו במקומם – מצוות מיוחדות לדורות כמצוות ציצית ופרה אדומה וסדר נחלות וברכת כהנים וסוטה ונזיר ומנחה העולה ונסכיה והתמידין ומוספי המועדות ונדרים וערי המקלט ומתנות כהונה ולויה וסדר מסעם והכל בחכמה ובהנהגה אלוהית.
והספר הזה יש בו עשרה סדרים להגיד, איך הייתה הנהגת משה רבנו את העם בהיותם במדבר וכל מעשה תקפם וגבורתם וסדר מסעם ומחניהם ומלחמותיהם ומה שקרה להם עם מואב ומדין בלק ובלעם ומלחמת סיחון ועוג מלכי האמורי ונתינת ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה ושאר העניינים עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה. האמנם עשרה הסדרים (="הסדרות") האלה יתחלקו לב' חלקים: והיה החלק הראשון בחמשת הסדרים הראשונים והם פרשיות: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח. והחלק השני בחמשת הסדרים הנשארים: חקת, בלק, פנחס, מטות, מסעי.

פסוק ב'

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

רמב"ן:   

ד"ה כל יוצא צבא בישראל: מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה.

ד"ה שאו את ראש כל עדת בני ישראל: כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין, לשון רש"י. ואפשר שיהיה הטעם בזה, בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (אבות ה כא) בן עשרים לרדוף.
אבל יתכן שיהיה פירוש "כל יוצא צבא", כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם. כי כל אסיפת עם תקרא "צבא", וכן לצבא צבא בעבודת אהל מועד (להלן ח כד), ישוב מצבא העבודה (שם פסוק כה), במראות הצובאות אשר צבאו (שמות לח ח), וכן צבא השמים (מלכים א כב יט), וכל צבאם צויתי (ישעיה מה יב). ולכך יפרש באנשי המלחמה, מצבא המלחמה (להלן לא יד), והתיחשם בצבא במלחמה (דברי הימים א ז מ). ואמר כאן " כל יוצא צבא ", כדרך כל יוצאי שער עירו (בראשית לד כד). ואמר לצבאותם, שהם צבאות רבות, כי כל שבט ושבט צבא גדול.
והלשון שכתב רש"י, כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן, לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי, אם מפני שמתו במדבר, ובמטה לוי אמר (להלן ג טו) "פקוד" לפי שלא היו בכלל גזרה, והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן (להלן כו ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל.
אבל בהגדה של ויקרא רבה דורש לשבח. אין שאו אלא לשון גדולה, כמו דכתיב (בראשית מ יג) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דברי הימים א כט יא) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, אף לכם עשיתי תלוי ראש, שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, לקיים מה שנאמר (תהלים קמח יד) וירם קרן לעמו, וכן הוא אומר (דברים כח א) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ.
ושוב מצאתי במדבר סיני רבה (א ט) שאמרו, אמר רבי פנחס אמר רבי אידי מאי דכתיב בראש הספר שאו את ראש, "רוממו את ראש" "גדלו את ראש" לא נאמר, אלא שאו את ראש, כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן. כאן נתן רמז למשה, " שאו את ראש " שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, ואם לא יזכו ימותו כלם כמה דכתיב (בראשית מ יט) ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ. והנה הלשון כפי הכונה יתפרש בטובה לטובים, וכיון שהוא לשון גדולה ונאמר כן במנין הראשון אמר כן במנין השני.

1) פסוק ה' ד"ה לראובן: מהבכור כטעם ולא להתיחס לבכורה.	א.  מה קשה לו? ב.  מהי ראייתו מן הפסוק דברי הימים א, ה' א'? ועיין ראב"ע, בראשית מ"ט ד': ד"ה אז חללת: וזאת הפרשה מפורשת בדברי הימים ובחללו יצועי אביו ואמר על יסודה שהוא הנגיד והבכורה ליוסף. וי"מ ולא להתייח' לבכורה שיהא תחלת המספר מראובן.
2) פסוק מ"ה ד"ה ויהיו כל פקודי בני ישראל: שלא נפקדו רק מי שהוא מבן עשרים שנה. ואחר כך ויהיו כל הפקודים בכללם.	א.  מה קשה לו? ב.  התוכל לתרץ קושי זה בדרך אחרת?
3) פסוק מ"ט ד"ה אך את מטה לוי: פירוש: לא התפקדו כי השם צוה כן.	מה קשה לו?
4) פסוק מ"ט ד"ה ואת ראשם לא תישא: כללם, כאשר פירשתי.	מה קשה לו?