שור שנגח איש
שמות פרק כא, פסוקים כח - לא
א. | סמיכות דינים |
נסה להסביר, למה הסמיך הכתוב לדיני שור (כ"ח-ל"ב) נזקי בור (ל"ג-ל"ד) והסמיך להם נזקי שור (ל"ה-ל"ו)? והיה ראוי שיסמיך דיני שור לדיני שור? |
ב. | מדוע הכתוב פירט במי נגח? |
"וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה"
פסוק ל"א
"אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח"
החזקוני, שואל:
מה ראה הכתוב להזכיר בפרשה זו איש ואשה, בן, בת מה שלא פרט לך בשאר פרשיות (כגון פסוק י"ב: "מכה איש ומת"; פסוק ט"ז: "וגונב איש ומכרו"; פסוק י"ח: "והכה איש את רעהו")?
1. |
נסה לענות לשאלתו! העזר בדברי הרמב"ן: ד"ה או בן יגח או בת יגח: ... ועל דרך הפשט, בעבור שהשור הממית אדם גדול הוא רע מאד, כדוב שכול במדבר, ואם הועד בבעליו ולא ישמרנו, הנה פשע פשיעה גדולה וראוי שיתחייב מיתה וכופר, אבל הממית את הקטנים אינו רע כל כך, ודרך רוב השוורים שלא ייראו מהם, ויעלה על הדעת שלא יתחייב בעליו, ולפיכך אמר הכתוב כי כמשפט הזה יעשה לו. |
------------------------------------------------------------------------------------
הערה: שים לב להבדל בחוקי חמורפי בין מקרה בו הניזוק הינו מבוגר ובין מקרה בו הניזוק ילד:
229: כי יבנה בנאי בית לאיש ולא עשה מלאכתו באמונה ונפל הבית אשר בנה והמית את בעל הבית – מות יומת הבנאי.
230: ואם את בן בעל הבית המית – בן הבנאי הזה ימיתו.
(תרגום ד"ה מילר)
ג. | "וגם בעליו יומת" |
"וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת"
מכילתא ק"ח:
"וגם בעליו יומת" – בידי שמים. אתה אומר: בידי שמים – או אינו אלא בידי אדם? כשהוא אומר (במדבר ל"ה ל"א) "ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" – הא אינו נותן פדיון למומתים בידי אדם, אבל נותנים פדיון למומתים בידי שמים.
רש"י:
ד"ה וגם בעליו יומת: בידי שמים. יכול בידי אדם, תלמוד לומר (במדבר ל"ה כ"א) מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו.
ד"ה ואם: אין ספק כי אין כופר למומתי בית דין. על כן אמרו מעתיקי הדת כי וגם יומת, מיתתו בידי שמים. הנה יהיה זה "יומת" לפי דעתי - כמו עין תחת עין שהוא ראוי שיומת אם לא יתן כופר נפשו.
1. |
גם המכילתא וגם הגמרא (המובאת בדברי רש"י) מגיעות לאותה מסקנה. מהן הדרכים השונות שבהן הגיעו למסקנתן? |
2. |
מהו הקושי שעליו עונה הראב"ע? |
3. |
מהם "מעתיקי הדת"? |
ד. | שאלות ודיוקים ברש"י |
1) פסוק כ"ח ד"ה וכי יגח שור: אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף, אלא שדיבר הכתוב בהווה. |
| ||||||||||||
2) פסוק כ"ח ד"ה ולא יאכל את בשרו: ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה. בהנאה מנין? תלמוד לומר ובעל השור נקי, כאדם האומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו. ופשוטו כמשמעו לפי שנאמר במוּעָד וגם בעליו יומת, הוצרך לומר בתם ובעל השור נקי. |
| ||||||||||||
3) פסוק ל' ד"ה אם כפר יושת עליו: אם זה אינו תלוי, והרי הוא כמו (לקמן כ"ב כ"ד) אם כסף תלוה, לשון אשר, זה משפטו, שישיתו עליו בית דין כופר. |
| ||||||||||||
4) פסוק ל' ד"ה ונתן פדיון נפשו: דמי ניזק, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר דמי מזיק. |
|