מאבק יעקב ו"האיש"

פסוק ל'

"וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ
וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי"

רמב"ן:

ד"ה למה זה תשאל לשמי: אמר: אין לך בידיעת שמי תועלת, כי אין הכוח והיכולת בלתי לה' לבדו, אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך, אבל עתה אברך אותך כאשר צוויתי.

ר' אברהם בן הרמב"ם:

ד"ה למה זה תשאל לשמי: טעמו "והוא נסתר" כמו שאמר המלאך למנוח (שופטים י"ג י"ח) "והוא פלאי". אמנם מפני עילוי מדרגתו של יעקב לא היה יפה שידבר אליו המלאך בלשון זה מבלי לכסות בו (=את הנזיפה המרומזת) דרך כבוד לגדולתו, אלא נאמר לו: "למה זה תשאל לשמי" בלבד.
ובשאלת יעקב לשם המדבר אליו רמז אל בקשתו סודות אלוקיים, שלא קדמה לו ידיעה בהם, ובתשובתו של המלאך "למה זה תשאל" רמז, כי התכלית המבוקשת נמנעת עם מציאות דבקות בגשמיות, דומה למאמר (שמות ל"ג כ') "כי לא יראני האדם וחי". וכן "ויברך אותו" שם רמז אל התעלותו של יעקב בסודות וידיעות התעלות יתירה על מדרגתו בעת ההיא.

פסוק ל"ג

"עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה"

ר' יוסף בכור שור:

להיות להם לזיכרון, כי אביהם נלחם עם המלאך ולא יכול לו, ולכך נגע בכף ירכו במקום שגיד הנשה שם, והוא זכרון כבוד וגדולה.

ספר החינוך:

משרשי מצוה זו שתהיה רמז לישראל, שאע"פ שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ויבא להם גומל שיגמלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על ידי המצוה שתהיה לזיכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו – שבא בקבלה שהוא שרו של עשו – רצה לעקרו ליעקב מן העולם, ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב. ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב, שזרחה לו השמש לרפאותו ונושע מן הצער – כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו.

חזקוני:

ד"ה על כן לא יאכלו: כמו (ישעיה פרק י') "והוא לא כן ידמה" כלומר: בדין הוא שיש לקנוס ולענוש את בני ישראל מאכילת גיד הנשה, שהניחו את אביהם הולך יחידי כדכתיב (בראשית ל"ב, כ"ה) "ויותר יעקב לבדו" והן היו גיבורים והיה להם להמתין אביהם ולסייעו אם יצטרך, והם לא עשו לו לוייה, והוזק על ידם (= בגללם) ומכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה, ולכן ליוה יעקב את יוסף.

כלי יקר, (ר' אפרים לונטשיץ):

מצינו לרז"ל שדברים עמוקים שהשגתם קשה נמשלו לגידין, כמו שפירש רש"י פרשת יתרו (שמות י"ט ג') ד"ה ותגיד לבני ישראל (= פירש: לזכרים דברים קשים כגידין); וההשגה נקראת בלשון אכילה, כמו שמצינו בארבעה שנכנסו לפרדס, שעל החקירה הנסתרת מעין כל חי מביא פסוק "אכול דבש דייך". ורמז במצוה זו לדורות למנוע מישראל החקירה בנסתרות כמו שאמר (בן-סירה) "אין לך עסק בנסתרות", כי יש לחוש פן יהרסו שכלם ויבואו לידי מינות, כי לא רבים יחכמו להבין כל הסודות על מתכונתם מצד היות שכלם עובר בעמק עכור, כי הבלי העולם הזה וחמדותיו מבלבלין שכל האדם; ורמז במניעת אכילת הגיד לדורות להיות לזכרון, כי מנע ה' מהם פרי עץ הדעת שלא יאכילו את שכלם דברים קשים כגידין, כי נגע בכף ירך יעקב.
ואם ליעקב השלם קרה מכשול זה לפי שעה, כשנטה קצת מדרך השווי – מה יעשו אזובי הקיר אשר רוב עסקיהם בהבלי העולם הזה וחמודותיו? על כן לא יהיה להם עסק בנסתרות, כי אם יחידי סגולה כר' שמעון בן יוחאי ודוגמתו, אשר קצו ומאסו בהבלי העולם הזה.

ר' שמשון רפאל הירש:

... זכר המאורע הזה נקבע לדורות לכל זרע ישראל על ידי איסור גיד הנשה. האיסור ודאי לא בא להודיע לבני יעקב את העובדה ההיסטורית כי אביהם הראשון היה צולע כתוצאה מהיאבקות, בדרך שאין לעלות על הדעת כי איסור החמץ רק התכוון להודיענו מה היה טיבו של הלחם שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים. שתי העובדות כשהנן לעצמן, הינן נטולות כל חשיבות, והנצחתן ע"י מצוה אלוקית תתבאר רק אם נניח שקשורות בהן אמיתות בעלות משמעות עמוקה לכלל תעודתנו. אמיתות אלה באות לידי ביטוי וחידוש נצחי על ידי איסור האכילה.
... אחרי כל זה הרי כוונת האסור איננה מוטלת בספק. במשך כל אותו מאבק לא יכול שרו של עשו לנצח ולהפיל את יעקב, אך עלה בידיו לנתק את גידיו ולמנוע בעדו מלהשתמש בכוחותיו החומריים. כך יצעד יעקב בדרכו בהיסטוריה: כצולע, בלי יכולת לעמוד על שתי רגליו, ללא עמידה וללא הליכה מאוששת, וחסר מעמד זה הוא תנאי הכרחי לפקח את עיניו של עשו. אילו עמד גם יעקב בראש ארבע מאות אנשיו, הרי עמידתו הבלתי מנוצחת לא יכלה להורות על אצבע אלוקים בהיסטוריה.
על כן לא יאכלו בני יעקב – שדוקא בזכות חולשתו החומרית יהיה לישראל ויעיד על האל הגובר בכוחו על הכל – לא יאכלו את "גיד הכניעה והחולשה" החומרית. מדי הסבם לאכול תתיצב האזהרה מתוך ספר מסעות חייהם לוותר מרצון על הגיד הזה, ולוותר על כוחם הנמסר בידי עשו. אל יתלו בו (=במסומל בגיד זה) את קיומם. אל יראו עצמם חסרי ביטחון מתוך שאינם חגורים חרב כעשו. ואף צעדיהם על הארץ אינם מאוששים. כוחו של יעקב-ישראל תלוי בכוחות אחרים, נעלים יותר, שחרבו של עשו לא תוכל להם.
בשעה שיעקב נופל, סיבת נפילתו אינה במיעוט כוחו החומרי. הוא נופל מתוך שלא השכיל לקיים לעצמו את שמירת אלוקיו; בשעה שישראל עומד, סוד עמידתו אינו בסעד החומרי האיתן, אלא בכוח אלוקיו הנושאו על כנפי נשרים.