שמעון ולוי

גיליון זה הוא המשך גיליון תש"ז, שעסק בסגנון הברכות בכלל ובברכת ראובן בפרט.

פסוק ה'

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים"

רש"י:

ד"ה שמעון ולוי אחים: בעצה אחת על שכם ועל יוסף. (לעיל ל"ז י"ט-כ') ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימה, שנאמר (שם ב') והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו', יששכר וזבולן לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, על כרחך שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים.

רמב"ן:

ד"ה שמעון ולוי: יאמר בעלי אחוה, כי יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראוים לעונש גדול, ולא החטא ראוי לימחל כי הוא חמס.
והנכון בעיני שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם...

רמב"ן:

ד"ה שמעון ולוי: ... וכבר פירשתי (ל"ד י"ג) כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונימולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול ה’ שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם בסודם אל תבא נפשי - התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום...

השוה דבריו אלה עם דבריו פרק ל"ד פסוק י"ג:

ד"ה ויענו בני יעקב: ... אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נימולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדיבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל... 

"בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי"

רש"י:

ד"ה אל תחד כבודי: כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר: אתה כבודי, אל תתיחד עמם. כמו (ישעיה י"ד כ') לא תחד אתם בקבורה.

רמב"ן:

ד"ה שמעון ולוי אחים: ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול ה’ שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם בסודם אל תבא נפשי - התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל אפם ועברתם.

רשב"ם:

ד"ה בסודם אל תבוא נפשי: יהי רצון שלא תהא נפשי בעצתם, כי כל "אל" שבתורה להבא הן או קללה או בקשה או ציווי, לא ימצא "אל" לשעבר, לכן אין לפרש לא באה נפשי.

פסוק ו'

"כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר"

פסוק ז'

"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה"

יומא נ"ב ע"א:

ר' יהודה אומר: חמש מקראות בתורה אין להם הכרע:

רש"י:

לדעת היכן הם נוטים (= אם יש לקשר המילה למעלה או למטה).

(1) "שאת" (בראשית ד' ז')

(2) "משוקדים" (שמות כ"ה ל"ד)
פירוש רש"י, שם:

זה אחד מחמישה מקראות שאין להם הכרע, שאין ידוע אם גביעים משוקדים או משוקדים כפתוריה ופרחיה.

 (3) "מחר" (שמות י"ז ט')
פירוש רש"י, שם:

בעת המלחמה אנכי נצב.

(4) "ארור" ( בראשית מ"ט)
פירוש רש"י, שם:

עקרו שור ארור – שור של שכם, שהוא מ"ארור כנען" (בראשית ט' כ"ה) או ארור אפם כי עז.

(5) "וקם" (דברים ל"א ט"ז).

פסוק ו'

"עִקְּרוּ שׁוֹר"

רש"י:

ד"ה וברצונם עקרו שור: רצו לעקור את יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים ל"ג י"ז) בכור שורו הדר לו. עקרו אישירוטו"ר בלע"ז [לכרות גידי השוק], לשון (יהושע י"א ט') את סוסיהם תעקר.

רמב"ן:

ד"ה שמעון ולוי: ... וטעם כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור - שעשו החמס באפם שכעסו על שכם, וברצונם, שהם חפצים בו, לא פשע המומתים ולא חטאתם.
ואמר אונקלוס כי טעם שור כמו שור בשורק, מן בנות צעדה עלי שור (בראשית פסוק כ"ב). ותרגם בו עוד סנאה, מן ותבט עיני בשורי (תהלים צ"ב י"ב). והטעם, שעקרו עיר מוקפת חומה, את טפם ואת נשיהם, אחרי הרגם אנשיה. ויהיה 'עקרו' מן ועקרון תעקר (צפניה ב' ד').
ואחרים פירשו (רד"ק בשם ריב"א) כי שור גדול בבהמות רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ, כמו בכור שורו הדר לו (דברים ל"ג י"ז), פרות הבשן אשר בהר שומרון (עמוס ד' א'). וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים. והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו, אמר כי באפם הרגו כל איש באפם, וברצונם, אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים עקרו כל שור, רמז למקניהם וקניינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה. והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל. 'ועקרו', מן ואת סוסיהם תעקר (יהושע י"א ו'). אך הכל לשון אחד וענין אחד.

ראב"ע:

ד"ה שור: חומה. וכן צעדה עלי שור (כ"ב). וכבר ביארתי בספר מאזנים כי החולם והשורק יתחלפו זה בזה. ועקרו, כמו סוסיהם תעקר (יהושע י"א ו'). וזה אות כי עיר שכם גדולה הייתה כי היא מוקפת חומה.

רד"ק:

הרגו איש: דרך כלל, כמו (שמואל א' י"ד) "ואיש ישראל נגש", וכן "שור" כמו (שמות ט"ו י"ט) "כי בא סוס פרעה..." כי אפשר שלקחו קצת הבהמות עמהם ועקרו קצתם...; וכתב ר' יעקב בן אליעזר, שהוא כינוי למושל...

הרכסים לבקעה:

כרתו פרסות שור. ולפי שאמר על ציון (מיכה ד' י"ג) "פרסותיך אשים נחשת" – אמר על עקרון (צפניה ב' ד') "ועקרון תעקר", תכרתנה פרסותיה.

באור:

כל כך רגילים הם לעשות רע, עד שבנוח כעסם לא ינוחו בשביל זה מלהשחית והם עוקרים את השור להשחיתו. וביאור "עקרו" שהיה דרכם לפנים במלחמה לנשר פרסות הבהמה שלא תוכל ללכת...

(ועיין גמרא עבודה זרה י"ג: איזהו עיקור? מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה.)

פסוק ז'

"אָרוּר אַפָּם"

ראב"ע:

ד"ה ארור אפם: דרך נבואה או דרך תפילה, שיחסר אפם וטוב להם, כי ארור הפך ברוך, וכאשר הברכה תוספות, הארירה מגרעת.

בעל הטורים:

ארור: לשון חיסרון, שבירכם שיחסר אפם.