"אחיכם אחד יאסר"

גיליון זה הוא המשך גיליון מקץ תש"ז שעסק בפרקנו עד פסוק י"ד. עיין שם וצרפהו לגיליוננו.

פסוק י"ט

"אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר..."

מלבי"ם:

ועיקר הבחינה הוא מזה עצמו, שיתרצה אחד מכם להאסר בעד כולם, שישב פה בערבון עד שתביאו את אחיכם הקטן. וזה ברור, שאם אינכם אחים, בודאי לא ירצה שום אחד להאסר בערבות, באשר ידע שיניחוהו פה והם ילכו ולא ישובו עוד והוא יתחייב מיתה.

פסוק כ'

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן"

העמק דבר, שואל:

לא נתבאר מה עשו בזה, ופשוט הוא, שהכינו עצמם לכך לבחור אחד מהם. אבל להלן (כ"ד) מבואר, שיוסף לקח מהם את שמעון – אם כן מה עשו?

פסוקים י"ח-כ"א

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ... וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ..."

בעל עקדת יצחק, שואל:

למה בכל שלושת הימים שהיו כולם במשמר לא סיפר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל, וביום השלישי, כאשר הוציאם וריחם עליהם באמרו "זאת עשו וחיו", אז התחילו מתוודים על עוונם ואמרו "אבל אשמים אנחנו"?

וזו אחת משלוש התשובות שמביא אברבנאל, לשאלה זו:

כששמעו דברי יוסף "ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם", האמינו שבודאי היה ירא אלוקים, להיותו מרחם על נשותיהם ובניהם, שלא היה לו עמהם קורבה, וגם בהיותו מרחם עליהם אף על פי שהם מארץ אחרת, (= כי לא ירחם האדם על מי שלא ראהו אלא על מי שיראה בעיניו צערו) וגם להיותו עושה עמהם חסד ורחמים מבלי דרישתם ולא בקשתם ממנו. ולכן יתנו אל לבם להאשים את עצמם, שלא ריחמו הם על אחיהם כמו שזה מרחם על הזרים; ולא רחמו הם עליו בראותם צרת נפשו לעיניהם, כמו שזה מרחם על מה שאינו רואה (= נשיהם וטפם); ולא רחמו הם עליו בהתחננו אליהם, כמו שזה עתה היה מרחם על מי שלא היה מבקש ממנו דבר. ושלושת הבחינות האלה כיוונו באמרם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו (ולא זר) אשר ראינו (ולא רק מפי השמועה) בהתחננו אלינו (ולא כמונו, שלא ביקשנוהו)".

פסוק כ"א

"אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ"

רמב"ן:

ד"ה אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו: חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסרחונם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר.

פסוק כ"ב

"וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ"

רש"י:

ד"ה וגם דמו: אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן.

ומפורט יותר בספר החסידים, קל"א:

דע והבן, כי ההורג את הנפש או העושה רעה לאדם אינו נענש על אחד אלא על כל שנצטער עליו, שנאמר "וגם דמו הנה נדרש" – לרבות דמו של זקן וכל שנצטער עליו.

פסוק כ"ב

"אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד"

פסוק כ"ד

"וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן"

תנחומא ויגש ד':

... באותה שעה שלח יוסף אצל פרעה ואמר ליה: שלח לי שבאים גיבורים מאצלך, שמצאתי לסטים ואני מבקש ליתן עליהם כבלים. שלח לו. והיו מסתכלין אחי יוסף, מה היה מבקש לעשות. אמר יוסף לאותם הגבורים: הכניסו את זה לבית האסורים ותנו כבלים ברגליו! כיוון שקרבו אצלו – צווח בקול גדול, נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם. הדא הוא דכתיב: (איוב ד') "שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו". והיה מנשה בן יוסף יושב לפניהם. אמר לו אביו: קום אתה! מיד קם מנשה והכהו מכה אחת והכניסו לבית האסורים ונתן עליו כבל. אמר שמעון לאחיו: אתם אומרים, מכה של מצרים היא? זו אינה אלא מכה של בית אבא! כיוון שראו אחי יוסף שהכניס מנשה את שמעון לבית האסורים ושלח ידו בו ונתן אותו בכבל, נפלה עליהם אימה...