מעשה תמר ויהודה

רבותינו ומפרשינו מעריכים את תמר כאחת הנשים הצנועות והצדקניות שבתנ"ך:

עיין:

לקח טוב:

"ושמה תמר" – שתימרה מעשיה כקטורת.

רש"י, פסוק י"ד:

ד"ה כי ראתה כי גדל שלה: לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים.

רמב"ן, פסוק י"ד:

ד"ה כי אמר: ... אז מיהרה תמר ברב תאותה להוליד מזרע הקודש ועשתה המעשה הזה.

השווה:

פסוק ב'

"וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ" 

פסוק ו'

"וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר"

פסוק א'

"וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה"

תנחומא ישן י"ג:

הוא חירה בימי יהודה – הוא חירם בימי שלמה, ומימיו הוא אוהב את השבט הזה, שכן הוא אומר (כ') "רעהו העדולמי" וכן הוא אומר (מלכים א' ה' ט"ו) "כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים".

אחת מדרכי המדרש להביע רעיון בצורה סמלית הוא זיהוי שני אישים תנ"כיים – לפעמים אף הרחוקים זה מזה בזמן או במקום.

עיין רש"י, בראשית י"ד י"ג:

ד"ה ויבא הפליט: [מדרשו] לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב (דברים ג' י"א) כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים, (תנחומא חקת כ"ה).
ומדרש בראשית רבה (מ"ב ח') זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים שנאמר (ו' ד') הנפלים היו בארץ וגו' ומתכוון שיהרג אברהם וישא את שרה.

      בראשית ל"ג ט"ז:

ד"ה וישב ביום ההוא עשו לדרכו: עשו לבדו וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד. והיכן פרע להם הקב"ה, בימי דוד, שנאמר (שמואל א' ל' י"ז) כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים.

       שמות ב' י"ג:

ד"ה שני אנשים עברים: דתן ואבירם הם שהותירו מן המן.

ספורנו, במדבר כ"ה י"ב:

ד"ה את בריתי שלום: ממלאך המוות. כעניין עושה שלום במרומיו. כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסיבת התנגדות ההפכים, וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פילגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר "הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע". וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה וכו' שלש מאות שנה. וכבר סיפרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו. וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים.

פסוק ב'

"בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי"

תרגום אונקלוס:

בת גבר תגרא.

רש"י:

ד"ה כנעני: תגרא.

השוה:

 בפרקנו פסוק כ"ו

"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר"

בפרק ל"ז פסוק ל"ג

"וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר"             

פסוק כ"ד

"הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף"

רמב"ן:

ד"ה ויאמר יהודה: ... ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים, אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן.
ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו, והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם.

רשב"ם:

ד"ה ותשרף: לפי הפשט כך היה מנהגם, מאחר שזקוקה ליבם.