המלאך והצרעה

פסוק כ'

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ..."

רש"י:

ד"ה הנה אנכי שולח מלאך. כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם (שמות ל"ג) "כי לא אעלה בקרבך".

רשב"ם:

ד"ה שולח מלאך: כדכתיב ביהושע (ה' י"ד) "כי אני שר צבא ה' עתה באתי" להושיע את ישראל.

רלב"ג, ביאור המילות:

מלאך הוא נביא, כי הנביא יקרא "מלאך".

כי שמי בקרבו: הנה קרא דברו "שמו", כי דבר ה' לנביא הוא מה שהגיע לנו מהידיעה בנימוס הנמצאות ולזה היה הממרה בנביא – ממרה בה' יתברך.

הנה אנכי שולח מלאך: נביאי לפניך להנהיגך לשמרך בדרך אשר אתה הולך ע"י העתידות אשר יגידו לך בשמי וע"י הנפלאות שאעשה לך על ידו והנה יהיו באלה הנביאים מי שיביאך אל המקדש אשר הכינותי להיות ביתי שם, כי הוא ינחילך את הארץ, שמע בקולו במה שיגיד לך בשמי, כמו שאמר...

ר' אברהם בן הרמב"ם:

ד"ה הנה אנכי שולח מלאך וגו' לשמרך בדרך: כמו שביאר ביציאתם ממצרים (שמ' י"ד י"ט) "ויסע מלאך אלוקים וגו'" ונאמר בהשגחתו יתעלה על אוהביו (תהלים צ"א) "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך".

ד"ה ולהביאך אל המקום: אל ארץ ישראל כמו שביאר אחרי זה "כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי".

      פסוק כ"א:

ד"ה השמר מפניו: ציוה לשמוע אל הנביא שינבא באמצעות המלאך והזהיר מלמרות בו כמו שיבאר עוד... הרי העם לא ישמעו דיבור המלאך אלא באמצעות הנביא.

ד"ה כי שמי בקרבו: רמז שגזרת המלאך או הנביא היא על ידו יתברך ובשבילו, לא ביכולת עצמו.

      פסוק כ"ב:

ד"ה כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר: במאמר "אדבר" ביאר מה שרמז אליו בתחילה כי קולו הוא ממנו יתעלה.

הרכסים לבקעה, (שפירא):

שולח מלאך לפניך: על זאת לא הקפיד משה, שכן דרך הלשון בהצלחת דרך אדם, אבל אחר שהבטיח לישראל לשכון בתוכם להתהלך בקרב מחניהם כמו שנאמר להלן: "ושכנתי בתוך בני ישראל", (שמות כ"ה ח') "ושכנתי בתוכם", "והתהלכתי בתוככם". ודומיהן, וכשחטאו אמר (ל"ג ג') "כי לא אעלה בקרבך" חרד לב משה.

פסוק כ"ד

"לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם"

העמק דבר:

ד"ה לא תשתחוה לאלוהיהם: הזהיר ביחוד על אלוהי שבעה אומות שנכחדו לפני ישראל, משום שהיו עלולים לחשוב, כמו שנתפרנסו אותם שבעה אומות עד כה על פי עבודת אלילים, על כן יעשו גם המה כך, כי עבודת אותו אלוה מסוגל לאותה ארץ, מה שאין כן בהיותם במדבר, שמעולם לא עלה על דעת תועי דרך המדבר, שנדרש להם עבודת הכנענים אלא היו סבורים שההכרח לעבוד השעירים שמצויים במדבר.

פסוק כ"ח

"וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ"

ראב"ע:

ד"ה ושלחתי את הצרעה: מכה בגוף מגזרת "צרעת" שתחלש כוח הגוף.

רמב"ן:

ד"ה ועבדתם את ה':...ועוד ישלח בהם את הצרעה והוא מין ידוע כגון הדבורה ומזכירין אותה חכמים תדיר "דבש דבורים, דבש צרעין", והענין, כי ישלח המכה הזו באויר ארצם כמו הארבה, ששלח במצרים והילק החסיל והגזם חילו הגדול בימי יואל.

וטעם "וגרשה", כי הוא סיבה בהם לגרשה מן הארץ, כי תכסה את עין הארץ ותחשך ולא יוכלו לבוא במלחמה, ועוד כי תאכל כל יגיעם בשדה, מענין שאמר בקללות "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה" (דברים כ"ח ל"א), "כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל" (דברים כ"ח מ"ב), כן אמר בכאן שיעשה בשונאינו.
והזכיר הכתוב "החוי והכנעני וחתי" דרך קצרה, והכוונה בכל הנזכרים למעלה.
והנכון בעיני, כי שלושה אלה לא יצאו רובם במלחמה ולא נפלו בהם בחרב, והיו נשגבים במבצרים, ושלח בהם רק את המות הזה, כענין שאמר במצרים (שמות ט"ו ו') "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים", והוא מה שאמר במשנה תורה (דברים ז' כ') "וגם את הצרעה ישלח ה' אלוקיך בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך". והצרעה הזאת עברה עם יהושע את הירדן; וכך העלו במסכת סוטה, ואמרו שהיתה מטלת בם ארס ומתים בה, והאמת כי יש בה גם היום ארס מזיק וממית.
וכתיב ביהושע (כ"ד י"א) "ותעברו את הירדן ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו האמורי והפריזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי והיבוסי ואתן אותם בידכם", וכתיב (שם) "ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם", הנשארים בהם – כי אחרי נתנו בידכם כל הנזכרים שלחתי הצרעה לגרש הנשארים והנסתרים ואמר "שני מלכי האמורי" והם סיחון ועוג שהזכיר מתחילה ו"לא בחרבך ולא בקשתך" עשית כל אלה.
ור' אברהם אמר: הצרעה חולי בגוף מגזרת צרעת, ואין צורך.

רבנו בחיי:

וענין הצרעה הוא מין עוף כגון יתושים וצרעים וזבובים ודבורים, והם מינים הרבה, שם הכלל "צרעה" כמו שתמצא מכת הארבה של מצרים שהיו מינים הרבה.
ומה שכתוב שלושה מן העמים ולא יותר, לפי ששלושה אלה היו החזקים בכל שבעה עממין והיו יושבים במבצרים נשגבין ובא להודיע פלא גדול ונס נסתר, שעם בריה חלושה שבכל הנבראים והיא הצרעה, בה יכרית ה' את החזקים שבכל המקומות.

חזקוני:

ולפי הפשט משל הוא: לא בחרב ולא בקשת אני מגרשם אלא בדבר קל.

ר' יוסף אבן כספי, כסף משנה:

הוא מין הדבורים היותר רע ואולי כן היה באחת ממלחמות יהושע או אחריו בימי הזקנים ואם לא נזכר, ואולי הוא משל כולל לכל מיני המדיחים והמגרשים.

אברבנאל:

ולפי שתיפול עליהם אימתה ופחד והמם השם מהומה גדולה, אמר "ושלחתי את הצרעה" והוא משל נאה מאד, כי הצרעה היא בריה חלושה, תעשה כאב גדול בעוקצה, כן ישראל שהיו אומה חלושה בערך העממים - יכאיבום, באופן שיתנו עורף וינוסו מהם.