פסוק ב'
"וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ..."
רמב"ן:
ד"ה קח נא את בנך: בעבור היותו בן הגבירה, והוא לבדו אשר יקרא לו זרע קראו יחידו, ובא הלשון להגדיל המצוה, אמר קח נא את בנך היחיד האהוב יצחק והעלהו עולה לפני.
| 1. |
מהם הקשיים בפסוק שעומד עליהם הרמב"ן? |
| 2. |
הבא עוד פרטים מתוך פרקנו הבאים להורות על גודל הניסיון ואשר תפקידם – כדברי הרמב"ן – "להגדיל המצוה"! |
מדרש תנחומא, (מקצת תוספות מתוך ילקוט שמעוני ק"א):
(ג) "ויקם וילך" – קדמו השטן בדרך ונדמה לו בדמות זקן.
אמר לו: לאן אתה הולך?
אמר לו: להתפלל.
אמר לו: ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו?
אמר לו: שמא נשהה יום או יומיים ונשחט ונאפה ונאכל?
אמר לו: זקן! לא שם הייתי כשאמר לך הקב"ה "קח את בנך..." וזקן כמוך ילך ויאבד בן שניתן לו למאה שנה? (נוסח הילקוט: סבא הובדת לבך! בן שניתן לך למאה שנה – אתה הולך לשחטו?)
אמר לו: על מנת כן.
ואם מנסה לך יותר מכן, תוכל לעמוד?
אמר לו: ויותר.
אמר לו: למחר יאמר לך: שופך דם אתה, ששפכת דמו!
אמר לו: על מנת כן.
כיוון שראה שלא קבלו ממנו הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים והגיעו עד ברכיו. אמר לנעריו: בואו אחרי. ירדו אחריו. כיוון שהגיעו עד חצי הנהר, הגיעו המים עד צווארו. באותה שעה תלה אברהם עינו לשמים. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחרתני ונגלית לי ואמרת לי: אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יודע שמי בעולמי, והעלה יצחק בנך לפני לעולה - ולא עכבתי והריני עוסק בצווייך – ועכשיו באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני טובע – מי יקיים מאמרך? על מי יתייחד שמך?
אמר לו הקב"ה: חייך שעל ידיך יתייחד שמי בעולם!
מיד גער הקב"ה במעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה.
|
הסבר, מה מסומל בשטן ובדבריו, ומה מסומל בנהר? |
פסוק ג'
"וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ"
פרקי דר' אליעזר ל"א:
"ויחבוש את חמורו" – הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים שנאמר (שמות ד' כ') "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" – והוא החמור שעתיד משיח בן דוד לרכוב עליו שנאמר (זכריה ט') "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור".
מדרש זה מבואר בדברי עקדת יצחק:
והנה באמת פשוטן של דברים אלה יוכיח על תוכיותן, כי כבישת היצר הוא באמת חבישת החמור... כי בהיות הסוס בלתי נמשך אחר רצון הרוכב, יאמר אז, שנהפכה המרכבה להיות הרוכב למטה והסוס למעלה – כן בני אדם שירוממו חלקי נפשם העבדים ויעבידו החפשי מהם...
והנה לזה כשכבש אברהם אבינו רצונו ושעבד תשוקותיו, כדי לשמוע מצוות בוראו – הוא יקרא באמת חובש חמורו ורוכב עליו. ועל זה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה כשראה להביא אשתו ובניו אל מקום הגלות במצוות קונו והוא עצמו מבוקש שם ליהרג... והוא עצמו חמורו של משיח כשילבש רוח ענוה ושפלות להושיע כל ענוי הארץ. ואוי להם לסכלים המלגלגים על דברי רבותינו הנאהבים והנעימים.
ואלה דברי אברבנאל:
ולפי שהיה אברהם כובש יצרו ומבטל טבע החומר, ראו חז"ל על דרך המליצה לדרוש שחבש והכניע את החומר – היצר, כי בזה יוכל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלוקים.
|
מה בין שניהם בביאור המדרש, ואיזה מהם נראה לך יותר? |
1) פסוק א'
ד"ה הנני: כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא ולשון זימון. |
|
השוה דבריו כאן לדבריו בפסוק ל"ז י"ג:
ד"ה הנני: לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצוות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו.
התוכל להסביר למה שינה שם בדבריו, ולמה לא פירש גם כאן שהוא "לשון זריזות"? | |
2) פסוק ג'
ד"ה ויחבש: הוא בעצמו, ולא ציוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה. |
| ב. |
השווה לדבריו פרק מ"ו פסוק כ"ט:
ד"ה ויאסר: הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו.
ודברי ראב"ע, שם:
על ידי ציווי, כמו "ויבן שלמה את הבית" (מלכים א' ו' י"ד).
הסבר, מפני מה אי אפשר לפרש את מקומנו בשיטת ראב"ע שם? | |
3) פסוק ג'
"אֶת-חֲמֹרוֹ" |
|
השווה דברי רש"י, שמות ד' כ':
ד"ה על החמור: חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט' ט') עני ורוכב על חמור.
מדוע אין רש"י מביא מדרש חז"ל זה גם למקומנו?
להבנת דרכו בהבאת מדרשים מסוג זה עיין:
בראשית י"ד י"ג:
ד"ה הפליט: [מדרשו] לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב (דברים ג' י"א) כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים, תנחומא (חקת כ"ה). ומדרש בראשית רבה (מ"ב ח') זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים שנאמר (ו' ד') הנפלים היו בארץ וגו' ומתכוון שיהרג אברהם וישא את שרה.
פרק י"ח פסוק ז':
ד"ה אל הנער: זה ישמעאל לחנכו במצות.
פרק מ"ב פסוק כ"ג:
ד"ה המליץ: זה מנשה. | |
שאלה קשה
שאלה קשה ביותר
