"אך את דמכם לנפשותיכם"

פסוק ה'

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ"

נחלקו החכמים והמפרשים בהבנת פסוק זה, ואלה מקצת דעותיהם:

בראשית רבה ל"ד:

מיד כל חיה – זה המוסר חברו לחיה להורגו.

מדרש אגדה:

שאם החיות יהרגו אותו, כגון שטרפו ארי או נחש ויהרגנו, אני אדרוש ואתבע דמו מן החיות.

רש"י:

ד"ה מיד כל חיה: לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר (תהלים מ"ט י"ג) נמשל כבהמות נדמו, לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות.

רמב"ם, הלכות רוצח ב' הלכות ג'-ד':

... אבל השוכר הורג להרוג את חברו... או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת בית דין. ומניין שכן הוא הדין? שנאמר:
"שופך דם האדם באדם דמו ישפך" – זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח;
"את דמכם לנפשותיכם אדרש" – זה ההורג עצמו;
"מיד כל חיה אדרשנו" – זה המוסר חברו לפני חיה לטרפו;
"מיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם" – זה השוכר אחרים להרוג את חברו.
ובפירוש נאמר בשלשתם לשון "דרישה", הרי דינם מסור לשמים.

רמב"ם, מורה נבוכים ג' פרק י"ז (הדעה החמשית):

אמנם זה הגמול לבעל חי שאינו מדבר (אשר לפני כן הסביר הרמב"ם שיש מאמינים בו) לא נשמע כלל באמונתנו לפנים וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל (יש אומרים שהכוונה לרב סעדיה גאון) כאשר שמעוהו מכת המעתזליה (כתה מוסלמית) ישר בעיניהם והאמינוהו.

רמב"ן:

ד"ה דמכם לנפשותיכם: ... תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר. ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כ"א כ"ח), ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (בבא קמא מ"ד ב'). וציוה כן בבני נח כבישראל.

ד"ה ויהיה טעם שופך דם האדם: כל שופך, בין חיה בין אדם, והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים. ויתכן שיהיה טעם 'מיד כל חיה', שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה, כמו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה (ישעיה מ' ב'). ואמר, אך דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה, כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם ולא ינצל מידם, וכמוהו מכל צוררי הייתי חרפה (תהלים ל"א י"ב) מידם, זה חלק אדם רשע מאלהים ונחלת אמרו מאל (איוב כ' כ"ט). ואולי הדרישה מיד החיה היא שלא תטרוף האדם, כי כן שם בטבעם. וסוד הענין, כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לאכלה, ונתן לחיה את כל ירק עשב לאכלה, ואמר הכתוב (לעיל א' ל') ויהי כן, כי הוא טבעם ומנהגם. ועתה כאשר אמר באדם שישחוט הבעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי החיים זה לזה לאכלה, הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשיניהם, והם ייראו מהם ולא יטרופו בהם. ואמר ואך את דמכם לנפשותיכם, לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה, אם כן נשאר בהם לטרוף זו את זו. וזה טעם הזכירו איסור שפיכת דמים בכאן מפני היתר השחיטה שהיה המנהג לשפוך דם, כי על דעת רבותינו (סנהדרין נ"ו ב') כבר הזהיר אדם הראשון בזה, אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו.

רד"ק:

שיתננה ביד חיה אחרת להרגה או ביד האדם. ואף על פי שאין גמול ועונש לשאר בעלי חי אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש כמו שנאמר "מיד כל חיה אדרשנו" ונאמר (חבקוק ב') "ושד בהמות יחיתן" ונאמר בגמול (מלכים א' י"ג) "ולא שבר את החמור".

רלב"ג:

שלא יחשבו בני אדם, מפני שהתיר להם ה' יתברך הריגת הבעלי חי שיותר להם גם הריגת בני אדם, אבל יענישם ה' על זה וישים הפועל להגעת העונש להורג חברו אחת מן החיות הטורפות.

ר' משה חפץ (מחכמי איטליה במאה ה-16), בספרו על התורה "מלאכת מחשבת":

ראיתי להתמרמר על אנשים שלמים הם אתנו מבני ישראל אשר פחדו פחד לאמור שה' יתברך ישלח השגחתו על כל חי, גם אשר לא מבני אדם. וראייתם בלבד שלא יצויר בשכלם שישפיל ה' רוממותו להשגיח על זבוב ועל רמש... (מאריך בסתירת דעה זו ומסכם:) וכשר בעיני הדבר שה' יתברך המשפילי לראות בשמים ובארץ ישגיח בגבורתו על כל הנבראים מקרני ראמים עד ביצי כינים ויענישם אם יחטאו בחטאם המוגבל, ואם ייטיבו – הנה שכרם אתם. וראיות מדברי חז"ל – הנה רבו מארבה. לבד אתעכב בראיות מסיפורי התורה... "מיד כל חיה אדרשנו" – אלו דברים ככתבם וכלשונם שיעניש ה' החיה על הרציחה... ואם גבוה מעל גבוה שומר ומביט בשפלותנו יושב בשמים רואה את בני האדם, מדוע לא ישגיח בבעלי חי? האם ערכם רחוק מערכנו כאשר אנחנו מן השמים? וכמה מן החיות משובחים יותר מאישי האדם?

ר' נפתלי הרץ ויזל, בפירושו לבראשית:

הנני חושב כי מילת חיה שבכתוב זה איננה חיה רעה או חית שדה אבל היא נשמת האדם כי היא נקראת חיה בכתובים כמו (תהלים קמ"ג) "דכא לארץ חיתי" (תהלים ע"ד) "חית ענייך אל תשכח לנצח"... כי שם חיה לנשמת האדם תואר יקר, יורה על היותר חיה חוץ לגוף, ושהיא בעלת כח להדבק בחיים עליונים... כל מקום שנזכרה מילת חיה כמשמעות "החיה והבהמה" סמכו אצלה שם לווי ויאמרו "חיה רעה" או "חיתו ארץ" או "חית השדה" או שכתוב אצל בהמה ועוף ולמד מעניינו, אבל לא נזכר שם "חיה" סתם מבלי שנסמך אל עניין המורה על חיה רעה... "מיד כל חיה אדרשנו": שאם תראו רוצח מאריך ימים ומת כמות כל האדם, אדרוש דם הנרצח מיד חיתו, ועתיד ליתן הדין לפניו יתברך.

------------------------------------------------------------------------------------

עצה טובה: קרא לשאלה א:

 Aptowitzer: Rewarding and Punishing of Animals... (On the Aggadic View of the World) Hebrew Union College Annual 1926 p. 115-155.