עבד עברי
ויקרא פרק כה, פסוקים לט - מג
השווה לגיליוננו גם גיליון ראה תש"ט העוסק אף הוא בדיני עבד עברי.
א. | שאלה כללית |
הכלל הגדול והנמקת כל דיני עבדים "כי עבדי הם" (פסוק מ"ב) וכן "כי לי בני ישראל עבדים" (נ"ה) – למה נאמרו רק כאן ולא הוזכרו כלל בפרשת משפטים בדיני עבד עברי (שמות כ"א א-ו)? |
ב. | "לא יעבוד בו עבודת עבד" |
"לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד"
מכילתא משפטים י"ז:
"שם שנים יעבד" – שומע אני בין עבודה שיש בה ביזיון, בין עבודה שאין בה ביזיון? ת"ל: (ויקרא כ"ה ל"ט) "לא תעבוד בו עבודת עבד". מכאן אמרו: לא ירחץ לו רגליו, ולא ינעל לו מנעליו, ולא יטול לו כליו לבית המרחץ, ולא יסמיך לו במתניו כיוון שעולה במעלה (במדרגות) ולא יטלנו לא בפריון (=אפריון, מטה לשאת בה אדם נכבד בחוץ) ולא בכיסא, כדרך שהעבדים עושים.
רש"י:
ד"ה עבודת עבד: עבודה של גנאי שיהא ניכר בה כעבד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו.
הסבר, מה ראה רש"י להביא מתוך כל דוגמאות המכילתא דווקא את שתי האמצעיות ולמה לא הסתפק באחת, ולמה הפך את הסדר בו הובאו במכילתא? |
ג. | "כשכיר כתושב..." - שאלות ברש"י |
"כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ"
ספרא פ"א:
"כשכיר" מה שכיר (דברים כ"ד) "ביומו תיתן שכרו" – אף זה "ביומו תיתן שכרו".
רש"י:
ד"ה כשכיר כתושב: עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים התנהג בו.
1. |
מה קשה לרש"י? |
2. |
הסבר את דבריו בעזרת הספרא. |
ד. | "יהיה עמך" |
"כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ"
ספרא פ"א:
... "יהיה עמך". עמך במאכל, עמך במשתה, עמך בכסות נקייה. שלא תהא אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש.
אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן.
בגמרא קדושין כ' ע"א, ממשיך ואומר:
מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
מעניינים דברי התוספות שם:
וקשה, מאי "אדון לעצמו", די לו להיות כאדונו? (=בשווה לאדונו ולא למעלה הימנו). ויש לומר כדאיתא בירושלמי: דפעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו (האדון) בעצמו – אינו מקיים "עמך". ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מידת סדום. נמצא שעל כרחך צריך למסור הכר לעבדו. – והינו "אדון לעצמו".
1. |
מהו הרמז בלשון הכתוב לדבריהם? |
2. |
כיצד מפרשים חז"ל את המילה "עמך". |
3. |
התוכל להביא עוד דוגמאות לשימוש זה של "עם" בתורה? |
4. |
הסבר מהי קושיית בעלי התוספות! |
5. |
מהו המושג "מידת סדום" המובא בדבריהם? |
ה. | "כי עבדי הם...לא ימכרו ממכרת עבד" |
"כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם... לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד"
ספרא פ"ה:
"כי עבדי הם" – שטרי עליהם ראשון, "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" – על תנאי שלא ימכרו ממכרת עבד. ד"א: "לא ימכרו ממכרת עבד" – שלא יעמידנו בסימטא ויעמידנו (=ולא יעמידנו) על אבן המקח.
רש"י:
ד"ה לא ימכרו ממכרת עבד: בהכרזה כאן יש עבד למכור ולא יעמידנו על אבן הלקח.
רמב"ם, הלכות גנבה ט' הלכה א':
כל הגונב נפש מישראל עובר בלא תעשה שנאמר "לא תגנוב" ... וכן המוכרו עובר בלא תעשה, שזה בכלל "לא ימכרו ממכרת עבד".
רמב"ם, הלכות עבדים א' הלכה ה':
אחד המוכר עצמו או שמכרוהו בית דין אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרין, שנאמר "לא ימכרו ממכרת עבד", אינו נמכר אלא בצנעא ודרך כבוד.
1. |
בשתי דרכים דורשים חז"ל את פסוקנו בספרא (וכן הרמב"ם בדבריו בהלכות גנבה והלכות עבדים) הבנויים על דברי הספרא. מה הן שתי הדרשות שבונים הם על פסוקנו? |
2. |
למה בחר רש"י לדרש את פסוקנו רק בדרך השנייה? |
3. |
שתי דוגמאות מביא הספרא (ובעקבותיו אף הרמב"ם) לצורה פסולה של מכירת העבד. מהו המיוחד שרצתה כל אחת משתי הדוגמאות ללמדנו ומה פסול בכל אחד משני האופנים? |