הכרובים

פסוק ח'

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ"

 פסיקתא דרב כהנא ב:

ר' יודה בר סימון בשם ר' יוחנן: שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו: בשעה שאמר לו הקב"ה (שמות כ"ה ח') "ועשו לי מקדש" – אמר משה לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (מלכים א' ח' כ"ז) ואתה אמרת "ועשו לי מקדש"? אמר לו הקב"ה: "משה, לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרשים בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ואצמצם שכינתי ביניהם למטה, דכתיב (שמות כ"ח ב') "ונועדתי לך שם".
ובשעה שאמר הקב"ה למשה (במדבר כ"ח ב') "את קרבני לחמי לאשי", אמר משה לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם! אם מכניס אני את כל חיות שבעולם יש בהם העלאה אחת? או כל העצים שבעולם יש בה הבערה אחת? שנאמר (ישעיה מ' ט"ז) "ולבנון אין די בער וחייתו אין די עולה".
אמר לו הקב"ה: "משה, לא כשאתה סבור, אלא (במדבר כ"ח ג') "ואמרת להם: זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה שנים..." ולא שנים בבת אחת, אלא אחד בשחרית ואחד בין הערבים שנאמר (במדבר כ"ח ד') "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים"
ובשעה שאמר לו הקב"ה (שמות ל' י"ב) "ונתנו איש כפר נפשו", אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מי יוכל ליתן פידיון נפשו, שנאמר (תהילים מ"ט): "אח לא פדה יפדה איש... ויקר פדיון נפשם". אמר לו הקב"ה למשה: לא כשאתה סבור, אלא (שמות ל' י"ג) "זה יתנו... מחצית השקל..."

פסוק י"ח

"וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת"

רש"י:

ד"ה כרובים: דמות פרצוף תינוק להם.

ראב"ע:

ד"ה ועשית: אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים. ופירשו כרוביא בלשון ארמי. והכ"ף משרת. ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה. ושמו המלה לזכר כמו מלת אנוכ' כי כ"ף כרוב שורש. והעד והיו הכרובים כי הה"א ה"א הדעת ואינו לתימה כה"א הכמכת מכהו הכהו.

(להבנת דברי ראב"ע: החל מן "כי כ"ף כרוב" כוונתו להביע את דעתו הוא בניגוד לדעת חז"ל)

שד"ל:

כרוב כמו הפוך "רכוב", ונקראו כן מפני שהם רכב אלוקים כטעם "וירכב על כרוב" (תהילים י"ח).

אברבנאל:

ואפשר עוד אצלי שהיו הכרובים ההם כדמות שני ילדים קטנים אשר אין בהם כל מום ולא טעמו טעם חטא, הא' בצורת זכר והב' בצורת נקבה, לרמז וללמד שכל איש ואישה מבני ישראל, המה, ראוי שמילדותם יתמידו ויכלו ימיהם על תורת האלוקים ויהגו בה יומם ולילה אם בקריאתה ואם בקיום מצוותיה... והיו פניהם איש אל אחיו לרמז שכל אשר בשם ישראל יכונה ראוי שיהיו ראשונה כנפיו ומחשבתו פרושות למעלה כלומר לעבד את קונהו ית' בדברים שבינו למקום וגם כן יהיו פניהם איש אל אחיו כלומר באהבת הרעים ובאחווה גמורה במה שבינו לבין חברו.

הירש: 

הכרובים מופיעים במקרא בתפקיד כפול: כשומרים וסוככים, וכנושאי הכבוד. כשומרי דרך עץ החיים הועמדו הכרובים בבראשית ג' כ"ד. "את כרוב ממשח הסוכך", נקרא מלך צור שמרגע משיחתו למלך הופקד לשמור. "וירכב על כרוב ויעוף" ואמר בתהילים על ה' בחושו לעזרת דוד. ביחזקאל י' א' הכרובים הם נושאי הכבוד, ובשמואל א' ד' ובכמה מקומות הוזכר "יושב הכרובים"... גם במקומנו מופיעים הכרובים בתפקיד כפול: הם סוככים על הארון והאם נושאי הכבוד... אבל מכיוון שהכרובים הינם חלק עצמי של הכפרת, לא חוברו אליה, אלא "מקשה תעשה אותם משני קצות הכפרת", והכפרת מתרוממת מעל עצמה, מגינה על עצמה ונושאת הכבוד האלוקי. – הרי שמסומל בהם הרעיון הבא.
ע"י שמירת החוק האלוקי (המסומל בארון) מתעלה האדם למדרגת כרוב לעצמו, ונושא כסא הכבוד, שמירתו את מצוות ה' משמרתו ומנשאה אותו למעלת המגשים רצון האלוקים עלי אדמות. בקיום המצוות נודע ישראל לתשועת עולמים והוא מכין עצמו בזה להיעשות מכון לשבתו ית' בארץ. (פסוק ח: "ושכנתי בתוכם")