בהשוואת פרק א' ופרק ב'

פסוק ה'

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה"

רש"י:

ד"ה טרם יהיה בארץ: כל טרם שבמקרא לשון "עד לא" הוא, ואינו לשון קודם ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים. וזה מוכיח ועוד אחר (שמות ט') כי טרם תיראון עדיין לא תיראון, ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם וכל עשב השדה עדיין לא צמח, ובג' שכתוב ותוצא, לא יצאו אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ו', ולמה, כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים.

רמב"ן:

ד"ה וכל שיח השדה: על דעת רבותינו (בבראשית רבה) [עיין חולין ס:] בשלישי עמדו על פתח קרקע הארץ, ובששי צמחו לאחר שהמטיר עליהם. ועל דעתי כפי הפשט, כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי בקומותם וצביונם כאשר ציוותה בהם, ועכשיו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם, והיא לא תצמח, עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע ולשמור. וזהו טעם "שיח השדה טרם יצמח", שלא אמר "שיח האדמה", כי המקום הנעבד יקרא "שדה", אשר תזרע בשדה (שמות כ"ג ט"ז), לא נעבור בשדה ובכרם (במדבר כ' י"ז). וזהו תשמישו של עולם שנהיה מאחרי ששת ימי בראשית והלאה כל ימי עולם, כי בסיבת האד ימטירו השמים ובסבתם הארץ זירועיה תצמיח.

פסוק ה'

"...טֶרֶם יִהְיֶה... טֶרֶם יִצְמָח"

בנו יעקב, בספרו Genesis עמוד 81 (תרגום מגרמנית):

לא נאמר שלא הייתה עדיין צמחיה קיימת, להיפך – נאמר: הייתה קימת אלא שהייתה עדיין במצב בלתי מפותח, ואין זה פלא, כי שני הגורמים המשפיעים על התפתחות הצמחיה לא פעלו עדיין: כי לא המטיר ה' ולא עבד אדם את האדמה. ובכן: פירוש "טרם יהיה" אינו: לא היה במציאות, לא היה קיים, כי אם: לא הגיע למה שהיה מיועד להיות. וכן ישעיהו ט"ו ו'; ירמיהו י"ד ה'. 

פסוק ה'

"... וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה"

בהתאם לפירושו את שני חלקי הפסוק הראשונים (עיין שאלה ב') מפרש בנו יעקב גם את החלק האחרון "ואדם אין לעבוד", בהסתמכו על במדבר כ' ה' "ומים אין לשתות".

פסוק ח'

"...גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם..."

רש"י:

ד"ה מקדם: ואם תאמר הרי כבר נאמר ויברא וגו' את האדם וגו', ראיתי בברייתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מל"ב מידות שהתורה נדרשת וזו אחת מהן: כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון. ויברא וגו' את האדם זהו כלל סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו חזר ופירש וייצר ה' אלהים וגו' ויצמח לו גן עדן ויניחהו בגן עדן ויפל עליו תרדמה השומע סבור שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב ויצר ה' וגו' מן האדמה כל חית השדה כדי לפרש ויבא אל האדם לקרות שם וללמד על העופות שנבראו מן הרקק.

השוה:  

פסוק ח'

"וַיִּטַּע... גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר"

פסוק ט"ו

"וַיִּקַּח... אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"

פסוק ט"ו

"לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"

חזקוני:

"לעבדה": על שם "ששת ימים תעבוד"; "ולשמרה" על שם "שמור את יום השבת".

פסוק ט"ו

"לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"

עקדת יצחק:

...ולזה ראתה חכמתו יתברך שלא יהיה זיווג האדם ואשתו על היחס המיני לבד כשאר בעלי החי, אבל שיהיה להם יחס אישי מיוחד, הוא יחזק אהבתם וחברתם להעזר זה מזה בכל ענייניהם עזר גמור ושלם, כאשר יאות להם, שלא יהיה כל אחד מהזכר והנקבה בפני עצמו כשאר הבעל חי הרועים על ידיהם, שאינם צריכים לחברה זה לזה. אמנם יתכן, שתהיה לו חברה נאותה ומשותפת לו כפי צרכו, ולזה אעשה לו העזר הראוי והנאות לו, השוה לו.

לדעת ר' דוד הופמן יש להביא מפרקנו ראיה לכך שמגמת התורה והאידיאל שלה היא המונוגמיה (נישואין לאשה אחת בלבד).

הערה כללית לפרק ב' בהשואה לפרק א'

קאסוטו, "מאדם עד נח" עמוד 49:

ואשר להכפלה בענין יצירת האדם, המסופרת גם בפרשה הקודמת (פרק א') וגם בפרשתנו (פרק ב') – אינה מתנגדת כלל לדרכי המחשבה השמית... (התורה מספרת על יצירתו של האדם פעמיים) פעם בקיצור ובקווים הכלליים, כעל יצירת אחד היצורים שבעולם החמרי, ושנית באריכות ובפרטות כעל יצירת היצור המרכזי של העולם המוסרי. ולא היתה לה שום סיבה להמנע מהכפיל את העניין פעמיים, שהרי הייתה הכפלה זו מתאימה לשיטה של כלל ואחריו פרט, הרגילה לא רק בספרות המקראית, אלא גם ביתר הספרויות של המזרח הקדמון.