לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו...

לדעת ר' דוד הופמן בפירושו לספר ויקרא, מהווים הפסוקים ט'-י"ח יחידה אחת בפרקנו, המתחלקת לחמש פסקאות קטנות.

פסוק י"א

"לֹא תִּגְנֹבוּ"

ספרא כ"ג:

בן בג בג אומר: לא תגנוב את שלך מאחורי הגנב, שלא תֵרָאה (הר' בקמץ) גנב.

פסוק י"א

"וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ"      

פסוק י"א

"לֹא, תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ"

פסוק י"ב

"וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר"

רש"י, (עפ"י הספרא):

אם גנבת – סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להשבע לשקר.

השווה לדבריו אלה:

המלבי"ם, בהקדמה לפירושו לספר ישעיה:

כלל גדול, שהמליצה תעלה תמיד במושגיה מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט אל הרב, ולא בהפך; וכל מקום שתמצא שני עניינים שוים, בהכרח שהשני מוסיף על הראשון, בלשון המורגל: המליצה תדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו"... עד שהדבר היה לנו לעינים לדעת על ידו גדרי השמות הנרדפים, שכל מילה המאוחרת ידענו, שכוללת יותר מן הקודמת לה: כשאומר (ישעיה י' ז'): "להשמיד בלבבו ולהכרית גויים לא מעט", ידענו ש"הכרתה" כוללת יותר מ"השמדה". ולזה כשבא בשלילה – אמר (משלי מ"ח י"ט) "לא יכרת ולא ישמד" – ואף לא ישמד... וכן (משלי ו' ד') "אל תתן שנה לעיניך – ותנומה לעפעפיך" – שלא לבד שלא יישן שנת קבע, אף לא ינום תנומת ארעי. ואם תמצא סותר אל הכלל, יש להעיר עליו.

המלבי"ם, מוסיף לכלל זה עוד כלל שני, אילת השחר כלל ר"ב:

ולפעמים הפך הכתוב הסדר הזה (כוונתו: סדר לא זו אף זו) לפי הסיבות ומסובביהם, שבא סדר הכתוב לפי התולדה שיצמח ממעשיהם. וכן דרשו חז"ל על הפסוק (תהלים א' א') "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב", שאם הלך – סופו לעמוד, אם עמד סופו לישב, אם ישב – סופו ללוץ אתם דברי לצים.