היום השמיני

הסבר מהי הקושיה ומה מובנה.

ומביא הרא"ם, בשם "יש אומרין":

מפני שהחוטאים בדבר אחד ונזופים בו, אין מדרכם שישתמשו באותו דבר ואפילו שיזכירוהו בפיהם כל עוד שלא נתכפר להם עוון, מפני שעל ידי שהוא משתמש בו או מזכירו בפיו, נזכר עוונו. ולכן בהכרח כשהם רואים את אהרן עכשו שהוא מקריב העגל שחטא בו ואינו ירא פן יזכור עוונו, נודע להם שבודאי נתכפר עוון העגל.

ומוסיף הרא"ם:

ואין זה נכון.

השווה לדברי רש"י כאן את דבריו בראשית י"ב ד"ה לך לך, ונסה לישב את קושייתנו בעזרת דבריו שם.

מה קשה לרמב"ן בפסוקנו?

היכן נמצא קושי זה שוב בפרשת שמיני (פרק י')?

למה לא יפרשנו במקום השני בפרק י' כאשר יפרשנו כאן?

היכן מצינו בלימודנו בשנה זו קושי ממין זה ויישובו ברמב"ן בספר שמות?

למה יביא הרמב"ן כסיוע לפירושו שמות ט"ז ל"ב ולא יביא שמות ט"ז ט"ז, הקודם לו בפרק?

מהו הקושי הלשוני-דקדוקי שרצה שד"ל לישב?

ר' דוד הופמן, מישב קושי דקדוקי זה בעזרת הפסוקים:

בראשית כ"ג י"ג

"וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי  נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה"

"וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר"

מהו הקושי הענייני בפסוקנו שרצה שד"ל לישב?

ועיין גם רשב"ם, פסוק ד':

ד"ה כי היום הזה: ויוציא אש מן השמים להקטיר קורבנות.

מהי דרך הרמב"ן בפירושו את מדרש חז"ל הנ"ל?

והשווה לדרכו בפירוש מדרשי חז"ל:

רמב"ן:

בראשית י"א כ"ח:

ד"ה על פני תרח:...כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם, אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגירש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו.
והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו, או נס נסתר, שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו, או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו...

בראשית ל"ז ט"ו:

ד"ה וימצאהו איש: ...ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו (ב"ר פ"ד י"ד) באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום.

בראשית ל"ז י"ז:

ד"ה נסעו מזה: הסיעו עצמן מן האחווה. נלכה דותינה, לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, לשון ר' שלמה. ואין הכוונה לרבותינו שיפרש לו האיש נסעו מזה מן האחווה והלכו לעורר עליך דינין ותרעומות, שאם כן היה נמנע ללכת ולא היה מסכן בעצמו. אבל הכוונה להם כי האיש גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת, ואמר לשון משמש לשני פנים, ושניהם אמת, והוא לא הבין הנסתר בו, והלך אחר הנגלה ממנו, וילך אחר אחיו וימצאם בדותן כאשר אמר לו.
ודרשו זה, מפני שהאיש הזה הוא מלאך, ואם כן יודע הוא אנה הם, ולמה לא אמר הנם בדותן, ואמר כמסתפק ששמע מהם שילכו שם ואינו יודע אנה הם עתה, ולכן יעשו מדרש במאמרו.

מהו הקושי המשותף שמצא הרמב"ן בפסוקנו, בבראשית י"ח א' ובבראשית ל"ב ב'?

מהי מטרת גילוי השכינה גם שם וגם במקומנו לדעת הרמב"ן ("כאן וכאן")?

לשם מה נעזר הרמב"ן ליישוב קושייתו בתהלים י"ז ט"ז?

האם דרך הרמב"ן בפרשו מדרשי חז"ל שמצאנו בשאלה ד' מתאימה לדרכו כאן בפרשו את מדרש חז"ל המובא בדברי רש"י, בראשית י"ח א':

ד"ה וירא אליו ה'- לבקר את החולה (ב"מ פ"ו) אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו.