שור שנגח איש

פסוק כ"ח

"וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת..."   

פסוק כ"ח

"... סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי"

ר' אברהם בן הרמב"ם:

אפשר שיובן מסוד דין זה, שיש בו קנס לבעליו באבדן שורו ממנו ויש בו מוסר לאנשים בגדל עון הרציחה, עד כי יעניש עליו גם את החי שאינו מדבר. ואפשר כי לזה רמז ה' יתעלה במאמרו (בראשית ט' ה') "מיד כל חיה אדרשנו", כמו שבארו אבי אבא ז"ל.

פסוק כ"ט

"וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא... וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת"

רמב"ן:

ד"ה וגם בעליו יומת: קיבלו רבותינו ז"ל שהיא מיתה בידי שמים, וכמוהו (במדבר י"ח) "והזר הקרב יומת"; (ויקרא כ"ב) "ומתו בו כי יהללוהו"; וראיתי שלא בא (= המילה "יומת") בתורה בחייבי בית דין בלבד, אבל "מות יומת" נאמר בכולן. ואין טענה מן (ויקרא כ"ד) "מכה אדם יומת", ולא משבת (=שמות ל"ה א' "כל העושה בו מלאכה יומת"), ולא מנביא המסית (דברים י"ג ו'), שכבר פירש בהם במקום אחר.
ולא ידעתי טעם לתרגומו של אונקלוס שאמר "יתקטל", ואולי ירצה לומר, כי ראוי הוא שיהרג אלא שיש עליו כופר; או רצה לפרש, שאמר הכתוב "וגם בעליו יומת" – יהרג כאשר נהרג האיש המנוגח, כי יומו יבוא או במלחמה ירד ונספה, לא ינקה ה' אותו – רצה ללמד שהוא חייב בידי שמים למות ביד הורג, לא מיתת עצמו, כענין (שמות כ"ב כ"ג) "והרגתי אתכם בחרב".

בכור שור:

ד"ה וגם בעליו יומת: לפי הפשט פעמים שהוא חייב מיתה, כגון שהניח אותו (= את שורו) לילך לדעת, כדי שיהרוג אדם שהוא שונא והרגו, ואז חייב מיתה, דהוה ליה כמו שהרגו בידים. ולפי הפשט נראה: שאם ירצו היורשים – ימות, ואם ירצו – יקחו דמים.

הנצי"ב, העמק דבר:

ד"ה וגם בעליו יומת: מכל מקום נראה שלא להוציא משמעות "יומת" מידי פשוטו גם כן, והכא פירושו שהוא מיועד לבוא לידי מיתה בבית דין, שאחר שלא שמר שורו המועד לכך, ניכר שקל עליו חומר שפיכת דמים וסופו שיהרג הוא את האדם...

פסוק ל'

"אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ..."

רש"י:

ד"ה אם כפר יושת עליו: "אם" זה אינו תלוי, והרי הוא כמו "אם כסף תלוה" (שמות כ"ב כ"ו) – לשון אשר זה משפטו שישיתו עליו בית דין כופר.

רמב"ן:

ד"ה אם כפר יושת עליו: בעבור היות כופר – כפרה כענין הקרבנות, ואם הוא אינו חפץ בה, אין מכריחים אותו לבוא לבית דין לחייבו בכך, ואפילו אם חייבוהו – אין ממשכנין אותו, בעבור זה אמר "אם".

פסוק ל'

"אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו"

פרק כ"א פסוק ב'     

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד
וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם"

מכילתא י"ט:      

"ובשביעית"- שביעית למכירה. אתה אומר שביעית למכירה או אינו אומר אלא לשנים? ת"ל: "שש שנים יעבד" שביעית למכירה ולא שביעית לשנים.

מלבי"ם:    

ד"ה ובשביעית יצא: כבר ביארתי (ב"אילת השחר" כלל פ"ד) שכל מקום שאומר "בשנה השביעית" או "בשנה השלישית" חשבינן השנה למנין שנות עולם שהוא תשרי, ואם כן ממה שלא אמר פה "בשנה השביעית" וכמו שכתב בפרשת ראה (דברים ט"ו י"ב "כי-ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך") ידעינן, שלא חשבינן השנה למנין שנות עולם רק מיום המכירה, וזהו שנאמר "ובשביעית", ר"ל ממה שלא אמר בשנה השביעית.

גמרא ערכין י"ח, ב':

שש שנים שבעבד עברי מעת לעת דכתיב "שש שנים יעבד ובשבעת" זימנין דבשביעית נמי יעבוד.

תורה תמימה, לגמרא הנ"ל:

ד"ה "מעת לעת": ר"ל דחשבינן למספר השנים אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה משעה שהתחיל לעבוד, ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי תחשב ליה שנה.

ד"ה זימנין דבשביעית נמי יעבוד: כגון נמכר בניסן וכשיגיע תשרי של שביעית עברו שש שנים למנין עולם והוא יעבוד עד ניסן, ונראה דמדייק מדלא כתיב "ובשנה השביעית", דהוי משמע שנה של עולם, אבל לשון "ובשבעת" משמע שנה שביעית שלו. ומדרך חז"ל בהמלים הבאות בטעם מפסיק לדרשם לפניהן ואחריהן.

קידושין פרק א' משנה ב':

עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף.

פירוש המשניות לרמב"ם:

ומה שאמר "בשנים" – ר"ל עבודת שש שנים מיום שנמכר עד תשלום שש שנים, ואפילו היה בכל שש שנים שמיטה. והוא מה שאמר "שש שנים יעבד ובשבעת" ר"ל פעמים שהוא עובד בשביעית.