קרבן חטאת

לפסוקים הראשונים של פרקנו עיין גיליון ויקרא תש"ד וגיליון ויקרא תש"ז וצרפם לגיליוננו.

רמב"ן, פסוק ב':

ד"ה נפש כי תחטא: בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש.
וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולא זה היו טפשי העולם זוכים לבוא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלוהים אשר נתנה, ובעבור זה גם כן הזכיר "נפש".

רש"ר הירש:

שוגג הוא חוטא מחמת הסח הדעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל לבו ונפשו לזהירות שמעשהו יהיה כתורה וכמצוה, מפני שהוא כפי ביטוי הנביא (ישעיה ס"ו) "חרד על דברי". חוסר החרדה הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים, שתהיה בפי התורה והמצוה - הן הן עיקר העבירה אשר ב"שוגג", זהו "הפשע" שבעקבות ה"חטא" כמו שנאמר (ויקרא ט"ז ט"ז) "פשעיהם לכל חטאתם".

ר' דוד הופמן, ויקרא (חלק א', קכ"ד):

אף חטא שנעשה בשגגה הרי הוא חטא, ובזה שונה הבטוי "חטא" משאר הביטויים לציון מעשי עבירה ("פשע", "עון"), שבאחרונים משתמשים רק לציון עברות שבמזיד, ואילו הראשון חל גם על עבירות שבשגגה.
לפי קבלת חכמינו יש שני סוגים של שוגג: (א) שוגג ביחס אל החוק או תוכן החוק, "שוגג בלאו או בכרת", כלומר: לא ידע שמעשה זה אסור או שאסור בכרת; (ב) שוגג ביחס אל המעשה, כלומר הוא ידע על האיסור אך נעלם ממנו כי במעשהו זה עבר על החוק. (למשל: הוא עושה מלאכה בשבת ושכח שאותו יום שבת, או שהוא אוכל חלב וחושב שהוא שומן.)
אף השוגג זקוק לכפרה, משום שלא היה נזהר ונשמר כראוי. עם ישראל נצטוה (ויקרא י"ח ל') "ושמרתם את משמרתי", (בראשית י"ח) "ושמרו דרך ה'", להשמר ולהזהר שלא להחטיא את דרך ה'. על כל אחד לפלס את מעגלותיו ולכוננם כך, שימצא תמיד בדרך ה', ולכן כלל הוא בתורה שגם השוגג זקוק לכפרה. (לא כן מי שעבר עבירה שלא ברצונו מתוך אונס, הוא פטור מכל קרבן. "אונס רחמנא פטריה".)

שים לב:

אצל "כל עדת ישראל" נאמר (כ'):   

"וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם"

אצל "הנשיא" נאמר (כ"ו):           

"וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ"

אצל "נפש אחת" (ההדיוט) נאמר (ל"א): 

"וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ"

ר' נפתלי הירץ ויזל:

ובפר כהן משיח לא זכר כפרה וסליחה, ואולי לפי ששני הפרים עבודתם בכהן גדול, והוקשו זה לזה, גם כפרת פר העדה בעדו ובעד כל ישראל, וכמו ששָנִינו: "הורה עם הציבור ועשה עם הציבור מתכפר לו עם הציבור שגם הוא ככולן" לא הוצרך לומר כן (..."ונסלח לו") בפרו.

השווה:

פסוק ג'

"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא..."

פסוק י"ג

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ"

פסוק כ"ב

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא..."

פסוק כ"ז

"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא"

הוריות י' ע"ב:

אמר ר' יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. אם נשיא שלו מביא קרבן, צריך אתה לומר מהו הדיוט?!

רש"י:

בתמיהה: אם המלך שאין לבו כפוף, מרגיש ומביא קרבן על שגגתו, כל שכן שהדיוטות מרגישים שלבם כפופים.

ואם על שגגתו הוא מביא קרבן, צריך אתה לומר: מהו זדונו?!

רש"י:

בתמיהה: כלומר, אם על שגגתו מרגיש, כל שכן שמרגיש על זדונו וחוזר בתשובה.

רש"י, פסוק כ"ב:

ד"ה אשר נשיא: לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.

ונתפרשו דבריו אלה במלבי"ם, ויקרא רנ"ז:

מילת אשר באה פה תחת מלת אם, שלא כמנהג... ויסוד מוסד אצלנו שלא תכנס שום מילה בגבול חברתה ויש הבדל ביניהם, שמילת "אשר" הבא במקום "אם" מורה, שרוצה שצד זה יתקיים... שלכן אמר "אשר נשיא..." שרוצה בנשיא המביא קרבן, שממנו ילמד ההדיוט והמזיד...
וכבר כתב הראב"ע במאזנים, שכל מה שיוכל המפרש לחבר ענין המילות לדבר אחד – הוא הטוב; וכן עשה רב האי גאון, שאמר שנקרא "פרד" בעבור שלא יוליד והוא "נפרד". ושם "ערב" עם "ויתערבו בגויים" (תהלים ק"ו) על עירוב הצורות. וחז"ל הלכו בדרך זו במקומות הרבה, וידעו שמלת "אשר" יש לה איזה שתוף עם "אושר" "אשרי האיש" ועם "ישר" - שכולם יוצאים ממרכז אחד. ואמרו (דברים י') "אשר שברת" – יישר כחך ששברת (ועיין רש"י דברים ל"ד י"ב ד"ה לעיני כל ישראל).