לקראת הירידה השניה למצרים

פסוק ז'

"וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ..."

אברבנאל:

והנה יעקב חשב שהם כאנשים דברנים אמרו לו, מה שלא היה שואל מאתם וזהו אמרו (פסוק ו') "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" כי חשב שאת נפש הילד היה מבקש בשאלו אותו, והם לא ידעו להנצל מקושית דבריו כי אם בשנותם מאמתת הדברים, וזהו אמרו: "שאל שאל האיש לנו ולמולדתנו, לאמור העוד אביכם חי, היש לכם אח" – ומפני שהוא שאל עליך ועל אחינו, הגדנו לי על פי הדברים האלה. השווה לדברי האברבנאל האלה.

רמב"ן, פרק מ"ב פסוק ל"ד:

ד"ה ואת הארץ תסחרו: שינו לו בדבר מפני השלום כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין, כי ברצונם מיד היו חוזרים לולי שאמר לא ילך בני עמכם. וכן אמרו לו: אחיכם האחד הניחו אתי, ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון.
ויתכן שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו, ולא סיפרו הכתוב, וטעמו שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בשתכם.
וכן שאול שאל האיש לנו ולמולדתינו (להלן מג ז), התנצלות לאביהם. או כאשר אמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו, אמר להם לא כי באמת ערות הארץ באתם לראות, והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח, כי אחקור עליכם ואדע מה אתם. ואז ענו שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד והוא בארץ כנען היום, כי עודנו חי והקטן עמו והאחד איננו. והוא מה שאמר יהודה (להלן מד יט) אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח. וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בסיפור כאשר הזכרתי (לעיל כד כב, לא ז).
ורש"י כתב תסחרו, תסבבו, וכל לשון סחורה וסוחרים על שם שמסבבים אחר פרקמטיא. נראה שרצה הרב להזהר מזה שלא אמרו אלא שיהיו רשאים לסבוב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד, ולא פירש כן (לעיל לד י) שבו וסחרוה, ויסחרו אותה (שם פסוק כא).

פסוק ח'

"וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת"

רש"י:

ד"ה ונחיה: נצנצה בו רוה"ק ע"י הליכה זו תחי רוחך שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם.

ד"ה ולא נמות: ברעב (ב"ר) בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש ואנו כלנו מתים ברעב אם לא נלך מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי.

ספורנו:

ד"ה ונחיה: במזון.

ד"ה ולא נמות: על יד האיש אדוני הארץ שאמר לנו ויאמנו דבריכם ולא תמותו.

פסוק י"ד

"וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין"

רש"י:

ד"ה את אחיכם: זה שמעון.

ד"ה אחר: רוה"ק נזרקה בו לרבות יוסף (ב"ר).

רמב"ן:

ד"ה ושלח לכם את אחיכם: נראה על דרך הפשט כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור דבר שכם, ולכך לא אמר את שמעון בני ואת בנימין, כי לא יזכרנו בשמו, וכאשר עזבו במצרים ימים רבים, אילו היה בביתו לחם לא שלח עדיין את בנימין וינחהו במצרים.
ורש"י כתב רוח הקדש נצנצה בו לרבות את יוסף. ובבראשית רבה (צב ג) גם כן אמרו: ושלח לכם את אחיכם, זה יוסף, אחר, זה שמעון. ונכון הוא. כי נתן דעתו בעת התפלה להתפלל סתם גם על האחר אולי עודנו חי...