מקרא ביכורים

לפרטי הפסוקים האלה השווה גיליון כי תבוא תש"ט.

לטעם המצווה עיין גיליונות כי תבוא תש"ז - תש"ח.

שים לב:

1) פסוק א'

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ ..."

2) פסוק ב'

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ..."

3) פסוק ג'

"כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ"

 4) פסוק ו'

"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה"

5) פסוק ט'

"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"

6) פסוק י'

"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי"

7) פסוק י"א

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'..."

בובר, "בין עם לארצו" לפסוק ט':

הוא, האלוקים, הוא הנותן. גם כאן כמו במקומות רבים במקרא, מתבלט העיקר על ידי זה שבפרק הכולל את המצוה ואת התפילה חוזר שבע פעמים הפעל "נתן". היינו, שלש הפעמים הראשונות ושלש הפעמים האחרונות מכוונות המילה למתנת אלוקים לישראל, ואילו בין אלה לאלה נמצא "נתן" מוזר, ודאי לא כדי להשלים את מספר השבע בלבד, אלא קודם כל כדי להמחיש ביותר את הרקע השלילי שמאחורי הנתינה האלוקית. המצרים הם שנתנו עלינו עבודה קשה.
מסוג זה היא ה"נתינה" ההיסטורית של עולם הגויים לישראל, נתינת אלוקים משחררת אותו ממנה.

השווה:

פסוק א'

"כִּי תָבוֹא... וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"

פסוק ב'

"וְלָקַחְתָּ... וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ"

פסוק ג'

"וּבָאתָ... וְאָמַרְתָּ..."

פסוק ה'

"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ ..."

פסוק ב'

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה"

רש"י:

ד"ה מראשית: ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין... 
ד"ה מראשית: אדם יורד לתוך שדהו.

פסוק ג'

"הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ"

פסוק ה'

"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ"

ראב"ע:

יתכן שישאלו הכהנים: מה זה שהבאת? על כן "וענית" או כדמות תחילה, וכן "ויען איוב" הראשון (איוב ג' ב').