ברכת יצחק ליעקב

לדעת כמה מפרשנינו לא היה עניין הרמאות לרוחו של יעקב כלל ועשה מה שעשה רק כדי לקיים מצות אמו, והיה רצוי לו בעומק לבו שיגלה יצחק את התרמית עוד לפני שיברכו, ואז יברך את מי שיש בדעתו לברך.

שד"ל, בכורי עתים שנת תקפ"ח עמוד 105:

נשאול נשאלתי בעניין ברכות יצחק ליעקב ועשו ובעניין תחבולת רבקה אמנו, הנראה למראה עיניים עקבה ומרמה, ולא מצאתי מענה מספק. וכשהעמקתי אחרי כן החקירה בדעה צלולה מצאתי כיד ה' הטובה עלי, כי כעב תעופנה כל תלונותינו על אבינו ועל אמנו הצדיקים ושאמנם לא היה העניין כלל על הדרך שחשבנוהו עד היום. אולי תיטיב בעיניך השמועה הזאת, קחנה ועיניך שים עליה.
ודע ידידי, כי מעולם לא עלתה על דעתו של אבינו הצדיק יצחק עליו השלום שיהיה עשו הוא היורש את ברכת אברהם, כלומר הברכה הנצחית אשר נתן אלוקים לאברהם, הכוללת היותו ידיד ה' ושיהיה ה' לו לאלוקים, ושירבה ויהיה לגוי גדול ויירש את הארץ הנבחרת; הברכה הזאת מימיו לא חשב יצחק להורישה לעשו, כי לא נעלם ממנו, כי לא חפץ ה' בו, להיותו פרא אדם, איש זדון, איש דמים יותר מן החיות הטורפות, כי היה מתגבר עליהן, והניח אומנותן של אברהם ותפש אומנותו של נמרוד.
אלא שעם כל רוע מידותיו, הנה מידה טובה היתה בו, שהיה מכבד אביו ואוהב אותו, ומזה נמשך שגם אביו אהבו. אפס כי לא נמשך מזה שיחשוב יצחק היות עשו בחיר ה', רק כל ימיו גמר בלבו להעמיד תחתיו את יעקב אשר היה מנהג אבותיו הקדושים בידו, איש תם יושב אהלים והוא יירש ברכת אברהם, הברכה הנצחית אשר תעמוד לו ולזרעו עד עולם. והנה כדרך אשר לא הוצרך אברהם אבינו לברך את יצחק לפני מותו, כי ידע היותו ברוך ה', וכן מצאנו ראינו: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק בנו, אבל הוצרך אברהם לתת מתנות לבני הפילגשים בל יבואו ויירשו ארץ עם יצחק – ככה ראה יצחק אבינו, שלא היה צריך לברך את יעקב, כי בלי ספק יברכהו ה', מאחר שהיו בו כל מידות טובות שבאברהם. אבל ראה שהיה צריך לברך את עשו ולא היה יוצא ידי חובתו במתנות, כי היה גם הוא בן רבקה, וגם היה בכור, וגם היה חביב לו. ומפני שלא היתה מידה טובה בעשו רק כיבוד אביו, ומפני שגם יצחק היה אוהבו בגלל הציד, לפיכך כדי למצוא פתח לברכה, ציוהו שיצא השדה ויצוד ציד ויעשה מטעמים ויביאם אליו. ובזה, כאשר יקבל ממנו ההנאה הזאת, אשר היא לבדה מידה טובה שהיתה בעשו, יתעורר לברכו בנפש חפצה. וזהו שאמר לו (כ"ז ד') "בעבור תברכך נפשי", ולא מצינו "ברכת נפש" אלא זו. והטעם: אע"פ שהשכל והדעת אולי לא יסכימו לברכך, הנה לפחות הנפש המתאוה והמרגשת – היא תברכך.
ורבקה לא ירדה לסוף דעתו של הצדיק – כמו שלא ירדו לסוף דעתו גדולי המפרשים – וחשבה היות כוונת יצחק להוריש לעשו את ברכת אברהם בהחלט, ושיעקב יאבד בצדקו. ולהיותו איש תם יושב אוהלים כאבותיו הקדושים, תילקח ממנו הברכה, אשר לפחות ראוי הוא שתינתן לשניהם כאחד, בדרך שעשה אחרי כן יעקב אשר ברך שנים עשר בניו יחד, ובהינתנה לעשו לבדו היה בזה עושק רב וגזל משפט ועול וחמס, בשיעור המספיק להתיר ולהפשיר את הערמה אשר ציותה ליעקב, שיערים כדי שיגנוב מיד הגנב. ואולם, סוף המעשה יעיד על תחילת המחשבה והוא יורה בברור כי מעולם לא עלה על דעתו של יצחק ליטול מיעקב את הברכה הראויה לו.

פסוק ט"ז

"וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו"

פסוק י"ט

"אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי"

רש"י:

ד"ה אנכי עשו בכרך: אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך (ע"פ מדרש תנחומא ישן).

ד"ה עשיתי: כמה דברים כאשר דברת אלי.

פסוק כ"ד:

ד"ה ויאמר אני: לא אמר "אני עשו" אלא "אני".

ר' אהרן אבן אלרבי, (נולד במחצית השניה של המאה הי"ד בסיציליאה) פירוש על רש"י:

ד"ה אנוכי עשו בכורך: מה שפרשו בו רבותינו ז"ל יתכן להיותו אמת כפי מחשבת המדבר ולא השומע.

ד"ה כאשר דברת: להביא מטעמים.

ד"ה ואכלה מצידי: כמו ואכול מצידי; אין הגדיים 'צידה' - שקר ענה לאביו.

ד"ה ויאמר אני: הרבה מפרשים פירשו על זה להצלת יעקב וכולם ישא רוח. והאמת שכל המחבר או הנשבע על דעת השומע יקובל הדבר ולא על דעת המשיב דבר. כי שלום אל רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו.
העולה מזה (הושע י"ב ד') "בבטן עקב את אחיו" ובאונו רמה את אביו.

פסוק כ"ד

"אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו"

רשב"ם:

נראה שאתה בני עשו.

העמק דבר:

לא כחוזר ומסתפק... אלא בשביל שנדרש לעורר אהבה להמתברך... הזכרת השם מועיל לעורר אהבה. כאשר יבואר להלן (בראשית מ"ח ח') לפסוק בירמיהו "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו...".

פסוק ל"ג

"... וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה"

פסוק ל"ו

"וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי"

רש"י:

ד"ה גם ברוך יהיה: שלא תאמר אלמלא שרימה יעקב לאביו, לא נטל את הברכות, לכך הסכים וברכו מדעתו.

ד"ה הכי קרא שמו: ...תנחומא: למה חרד יצחק? אמר: שמא עוון יש בי שברכתי הקטן לפני הגדול ושניתי סדר היחס? התחיל עשו מצעק: "ויעקבני זה פעמים" אמר לו אביו: "מה עשה לך?" אמר לו: "את בכורתי לקח!" אמר (יצחק): בכך הייתי מיצר וחרד, שמא עברתי על שורת הדין. עכשו לבכור ברכתי – "גם ברוך יהיה!"

ר' אהרן אבן אלרבי:

ד"ה את בכורתי לקח: פירש רש"י בכך הייתי מיצר וחרד... אין זה הפירוש אמת, שקודם שאמר עשו את בכורתי לקח, אמר "גם ברוך יהיה".

ר' שלמה לוריא, יריעות שלמה:

 "עד שישמע שאמר עשו..." מקשין העולם: והלא מקרא "ויעקבני" הוא אחר פסוק "גם ברוך יהיה"? ואין שייך לומר אין מוקדם ומאוחר דסיפור הענין מוכח כן. ונראה דלא קשיה מידי, דבודאי עשו צעק מיד בקול רם: מה עשה לי האח הזה, שעקבני פעמים...?! ושמע אביו – ועשו צעק בודאי כדי שישמע אביו – וענה יצחק "גם ברוך יהיה". והנה כשמוע עשו דברי אביו שאמר "גם ברוך יהיה" אחרי טענותיו, שאמר ומנה 'ויעקבני פעמים' ולא השגיח, אז אמר לו: "הכי קרא שמו יעקב"... כלומר: אני מרגיש שאהוב בעיניך רמאותו ועקבתו ומשום כך קראת שמו "יעקב" ולא "עקב", משום שיעקבני פעמים.

פסוק ל"ו

"אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי"

תרגום אונקלוס:

ית בכירותי נסיב והא כען קביל ברכתי.