לשאלת המקלות

בהתנהגות יעקב עם לבן בהציגו את המקלות נאמרו דעות שונות והנה מקצתן.

אור החיים, (ר' חיים עטר, נפטר בירושלים תק"ג 1743) ל"ב:

ד"ה הסר משם: מדבריו מוכח כי לא יהיה לחלקו אלא נקודים וטלואים בעזים וחום בכבשים, אבל עקודים אינם לחלקו. וממה שאמר הכתוב בפסוק ל"ה משמע שלקח גם עקודים. ונראה כי יעקב בתנאו לא רצה שייטול בחלקו עקודים. וטעמו הוא כי אם ייקח גם העקוד, יצטרך להסירו גם מצאן לבן, ולא יישאר אז סימן הלובן בכל הצאן ליחמנה הצאן אליו, והרי הוא ייגע לריק.
כי לא עלה על דעתו של יעקב לרמות לבן בשום אופן בעולם וחשב שבאמצעות העקוד יחמו הצאן לילד גם כן הנקוד והטלוא שהוא חלקו. (וכמו כן תמצא (מ) "ויתן פני הצאן אל עקוד" והיו יולדות נקודים וכו') והרמאי לבן נתחכם לדעת זו ונטל הכל: עקוד נקוד וטלוא, עוד נתחכם והסיר "כל אשר לבן בו" – תפחנה עצמותיו, כי לא כן היה התנאי שאם כן – מניין יצא הנקוד או טלוא?? ומעתה פקע שכרו של יעקב! מטעם זה נתחכם יעקב לקחת שכר טורחו ויצג המקלות...

באר מים חיים, (ר' חיים בן שלמה, מחצית ראשונה של המאה הי"ט):

... כל הכתובים האלה מראים צדקת יעקב ורמאות לבן הארמי, כי יעקב לא אמר לו, כי אם להסיר קטני הצאן הנקראים שה כבשים או שה עזים, כדי שלא יאמר לבן אח"כ כי הם שלו ויעקב גנבם מאתו, אבל אלה התישים הזקנים לא ליטול, כי נכרים הם בשנותם ואין יעקב יכול לומר עליהם שהם שלו, והם מוכרחים להישאר בעדר, שיהיה בצאן איזה נקוד וטלוא להסתכל בו, כי אם לא יהיה כלל בעדר ממין כזה, איך יולד כזה אפילו אחד?! "ויאמר לבן: הן לו יהי כדברך" – הודה לו בפיו ולבבו לא כן יחשוב. כי רמאי היה מתחילתו ועד סופו ושינה ממה שאמר יעקב ולקח גם התישים הזקנים וכל העזים הנקודות אף הגדולים וכל אשר רק היה לבן בו. כדי שלא יישאר בכל העדר גם אחד שהיה מנומר במקצת...
ואמר הכתוב (ל"ו): "ויעקב רועה את צאן..." אע"פ שראה כל אלה מה שלבן עושה לו, מכל מקום יעקב בצדקו היה אומר בליבו: "אם אחזור, יאמר לבן שאני משנה בדיבורי ותחילת כוונתי היה על כל הצאן, כדרך אלו הרמאים, ופן ח"ו יהיה חילול ה' על ידי, לא אעשה זאת" ובטח בה' שישלח ברכתו בכל מעשה ידיו אף אחרי רמאות לבן... וכאשר המרה הרמאי את דבריו, קיים בו "עם עקש תתפתל" ואע"כ עשה בצדקות גדולה, כי לקח כמה מיני מקלות, לא אחד, בכדי שיהיה במקלות גם מראה שיגיע לחלק לבן. כי יעקב לא היה חפץ להונות את לבן רק להציל את שלו... מקל אחד לקח לבנה והוא לבן לגמרי והיה לח לפי שאז ניכר בו הלבנונית יותר, וזהו חלק לבן, כי לא הותנה לחלק יעקב אלא המנומר.
ועוד לקח מקל לוז או ערמון ובהם פצל וכו' והחשיף הלבן, שיהיו מנומרים בפצלות הלבן שבהם ובזה היה לו שני המינים: לחלק לבן ולחלקו...

מדרש לקח טוב ל, ל"ט:

ואם תאמר היאך עשה יעקב ככה להציג המקלות והדבר נראה כגניבה? תשובה: חלילה, אין זה גניבה, שהמלאך כבר אמר לו (ל"א ל"ב): "שא נא עיניך..." מה שעשה – ע"פ המלאך עשה, שכן דרך אות שיבוא על עשיית המעשה, כמו שעשה משה רבנו בשחין, שזרק פיח כבשן ונעשה שחין. וכן הכינים וכיוצא בו. ואלישע שחתך עץ וזרק בתוך המים ויצף הברזל... כך עשה יעקב אבינו על ידי מעשה והיה מלאך מסייע לו. ואם לא יאמינו בזה הדבר שעל ידי מלאך היה, כל מי שהוא רוצה לעשות כל צאנו לבנים, ישים מקלות לבנים בשקתות המים ויהיו כן? הלא כלא כלום! אלא ללמדך כי סייעתא מן שמיא היה.

אור זרוע, (ר' יצחק מוינה 1200-1270 סימן השס"ט):

אומרים רבים: טוב מי יראנו / בפרשת יעקב אבינו / על מחשף הלבן טעם יביננו / אולי יש אשר לזכות ידיננו / וראיתי כי כולנו כצאן טעינו / כי לא כן כאשר דמינו / אשר פצל בשל לבן והפקיע ממנו / אלא איש תם חסידות למדנו / מה' וישראל לנקותנו / ומן הכעור ומן הדומה להרחיקנו / שלא להיחשד.
כי אומר אני כי יעקב אבינו ידע, שלבן רמאי ובעל תחבולות והיה חושב, איך יעשה שלא יחשד אותו לבן ויעליל עליו להוציא שכר טרחו מידו. והתנה עם לבן, שכל שה נקוד וכו' אשר יולד בעדר לבן, יהיה שכרו של יעקב, וגם אשר כבר נולד נקוד וכו' יהיה שכרו וייטול מיד, ככתוב: "אעבר... הסר משם כל שה... והיה שכרי. ויאמר לבן: יהי כדברך". נדמה לו דבר מועט. "ויסר ביום ההוא את ... ויתנם יעקב ביד בניו"- ראובן ושמעון וישם דרך ג' ימים בין עדרו של יעקב שרועים אותו בניו ובין עדרו של לבן שרועה אותו יעקב, שלא יאמר לבן שבאו מעדרו. "ויקח לו יעקב מקל לבנה וכו' ויצג בשקתות המים" של עדר יעקב שרעו ראובן ושמעון ויחמו הצאן של יעקב ותלדנה עקודים וכו'. ובהעטיף הצאן – היינו המכוסים של לבן שכולם שחורים או כולם לבנים והם של לבן. לא ישים המקלות שלא להפקיע ממונו של לבן, והיו העטופים ללבן והקשורים ליעקב, ולא יכול לבן לחשוד את יעקב, כי עמד באמונתו וענתה בו צדקתו!