האתון המדברת

לפסוקים כ"א-ל"ג, מקשה אברבנאל:

אם הייתה ראיית מלאך ה' הוא כמו שהיה דיבור האתון – פלא, מה היה תכלית הפלא ההוא ותועלתו, כי הנה הקב"ה לא יחדש מופת כי אם על דבר ההכרה, ולא מצינו בזה תכלית אחר אלא שדיבר המלאך אל בלעם, וזה כבר היה אפשר שיאמר לו מבלי שתראה האתון את המלאך ולא שתדבר כלל.

פסוק י"ב

"לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם"

שפירא, הרכסים לבקעה:

אחת דיבר אלוקים: בל ילך, והוא לא אמר נואש, אולי יקלל, וניסהו שנית. ונאמר לו: הדבר אשר אדבר אליך תהיה מוכרח לדבר, ומה בצע בלכתך? ועודנו לא ישוב (מליצה זו לקוחה מירמיהו מ' ה', ופירושה כאן: למרות כל דברי ה' לא חזר בו מכוונתו הרעה), וניסהו שלישית; כי כל אלה יפעל אל עם גבר והפחיד את האתון להטותה מן הדרך – לא עשתה זאת תמול שלשום – אולי יפקח את עיניו ויראה כי חתחתים בדרכו לא תצלח; ואחרי הטוח עיניו מראות - נגלה אליו ברחמיו ולימדו דעת כי חרד דרכו לנגדו ולא יתננו לדבר כי אם אשר ישים בפיו. או אז (=אולי על ידי כך) יקיץ משנתו והתוודה אשר חטא. והוא ברעתו ענהו (פסוק ל"ה): "אם רע בעיניך אשובה לי" – עתה הניחו ברוח לבבו והלך לו.

פסוק כ"ב

"וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ"

ספורנו:

ד"ה לשטן לו: ענין השטנה הוא התנגד לפעולת איזה פועל, כמו: ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה (בראשית כ"ו, כ"א) והנה המלאך יוצא להתנגד לבלעם שיהיה דרכו בלתי נכון לפניו אולי ינחש כמנהגו ולא ידחוק את השעה וזה למען יחטא ויאבד.       

פסוק כ"ג

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה'"

ר' יוסף אבן כספי, טירת כסף:

אבל בענין האתון איני צריך לדבר כלל, כי די במה שקדם בזה המורה (מורה נבוכים מאמר ב' פרק מ"ב, כי היה כל זה במראה הנבואה ולא דיברה האתון כלל). אמנם אגיד מה שקרה לי עליו זה מעט מן השנים והוא, כי שאלני אחד – ממחפשי מומים בזולתם ולא ירגישו בנמצא איתם – אם אאמין שדיברה האתון, ואני עניתיו מבלי הבטה אל מראהו ואומר: חי ה', אני מאמין בכל מה שכתוב בתורה ולמה לא אאמין בפסוק "ותאמר האתון" ובפסוק "וידבר חמור".

ר' יוסף אבן כספי, אדני כסף:

ויתיצב מלאך ה': היה זה בתנומה, כי התנמנם בלעם ברכבו, כמנהג רבים מבני אדם, כל שכן שהשכים בבוקר. והיכה לבו אותו על מהלכן... עד כי נשקע ישן או מתנמנם בזה הענין והגיע לו כל הדמיון הנזכר.

שד"ל: 

לא יבצר מעם האל לעשות שתדבר האתון, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה ולא היה אפשר שיהיה בו כח להשיב לה דבר, על כן יתכן שלא דיברה כדיבור של בני אדם, כי "ותדבר" אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפה קול יללה שהיה מובן ממנו "מה עשיתי לך?" והוא בכעסו השיב לעומתה כאדם הצועק לבהמתו: "כי התעללת בי..." והיא חזרה ונערה כאילו תאמר (ל'): "הלא אנכי אתונך..." אז נכמרו רחמיו עליה ואמר (ל') "לא", כלומר: אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי.
והנה אמת כי ה' פתח את פי האתון, כי נערה באופן משונה ממנהגה. והנה הפסוק "ה' שפתי תפתח" אין עניינו דיבור חוץ מן הטבע... היה שם נס אמתי, אבל היה נס נסתר...