סירובו של משה לשליחות
שמות פרק ד
| א. | ניגוד בין דברי ה' לדברי משה |
השווה:
"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי...
וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ"
"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'"
הקשה הרמב"ם, במורה נבוכים, מאמר א' ס"ג (הביאורים בסוגריים לקוחים מפירושו של יהודה אבן שמואל):
...ועוד (ואם נענה על השאלה הקודמת, שברגע שיאמר משה את השם "אהיה אשר אהיה" – לבני ישראל, יאמינו בו ולא יטילו ספק בכך, שזהו באמת שמו של האלוה, יש עוד לשאול שאלה זו):
שהוא, אחר שלימדו יתברך זה השם – אהיה אשר אהיה – אמר לו: "לך ואספת את זקני ישראל... ושמעו לקולך", ואחר זה ענה הוא ע"ה ואמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" – וכבר קודם אמרו יתברך לו: "ושמעו לקולך" (=ואחר כך מבטיחו ה' שזקני ישראל ישמעו בקולו, ואחר זה בא משה, כמשיב על זה, שמא לא יאמינו ולא ישמעו בקולו, ואת החשש הזה הוא מביע לאחר שהבטיחו האלוה בפירוש שישמעו בקולו).
וניסו המפרשים לישב באופנים שונים ניגוד זה בין דברי ה' לבין דברי משה. והרי מקצת דעותיהם:
הנה השם אמר שיאמינו בו הזקנים, רק לא הזכיר ככה; (או) כי "ושמעו לקולך", אולי לא יאמינו בלב.
(שים לב: שני פירושים בראב"ע זה ליישוב קושייתנו).
והנכון בעיני, כי ישמעו לקולך לבוא עמך אל המלך ולומר לו: "אלוהי העברים נקרה עלינו" – כי מה יפסידו? והנה ה' הודיעו, כי לא יתן אותם פרעה מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה: והן לא יאמינו לי אחרי ראותם, שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, "כי יאמרו: לא נראה אליך ה'" – שאילו היית שליח ה', לא ימרה פרעה את דברו.
רמב"ם, מורה נבוכים מאמר א' ס"ג (הביאורים בסוגריים מתוך פירושו למו"נ של יהודה אבן שמואל. עיין שם):
אבל איש שיתפאר בנבואה לאמור, שה' דיבר אליו ושלחו, לא נשמע זה כלל, קודם משה רבנו (=שבן אדם בא כשליח האלוה לבני אדם, לא היה ידוע לפני תקופת משה) ואל יטען מה שבא באבות מזכרון דבר ה' להם והראותו אליהם; שאיתם לא תמצא הענין ההוא מן הנבואה לקרוא לבני אדם או להישיר זולתם, עד שיאמר אברהם או יצחק או יעקב...: "אמר לי ה': עשו כך" או "שלחני אליכם" – זה לא היה כלל...
וכאשר נראה יתברך אל משה רבנו ע"ה וציוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר: תחילת מה שישאלוני (=הלא ישאלוך ראשית כל) – שאאמת להם שיש אלוה אחד ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז, אלא יחידים (=מלבד יחידים), לא היו מרגישים במציאות ה'.. (=לא שיערו כלל שיש אלוה אחד לעולם, והאמינו בכוחות הכוכבים)... וכאשר הודיעהו יתברך הראיות אשר יתקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם, כי אחר זה בא (ט"ז) "לך ואספת את זקני ישראל", ויעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו – והוא אמרו (י"ח) "ושמעו לקולך" (=כלומר: מובן שאת המושג "אהיה אשר אהיה" ואת הראיות על מציאות מחוייב המציאות יוכל משה לבאר רק לחכמים – זקני ישראל – ואף הבטיחו ה' שהם יבינו את המושג ויקבלוהו, משום שיביא על זה מופתים שכליים, שלא יחלק עליהם אלא השכל או העיקש) ואז השיבו משה ע"ה ואמר: הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים. אבל מה תהיה ראייתי, שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות (=של המטה, אות מוחש המעיד על השליחות ולא על השולח, שאת השולח אדם מכיר ע"י מופת שכלי).
1. |
החכמים הנ"ל מנסים לישב את הקושיה הנ"ל בהסבירם שפסוק ג' י"ח מדבר בעניין אחד ופסוק ד' א' בעניין שני – ואין ניגוד. הסבר מה ההבדל בין ארבע הדעות הנ"ל, ומלא את הטבלה הבאה: |
|
ה' מדבר (ג' י"ח) בעניין: |
משה מדבר (ד' א') בעניין: |
לפי ראב"ע 1 |
|
|
לפי ראב"ע 2 |
|
|
לפי הרמב"ן |
|
|
לפי הרמב"ם, מו"נ א' ס"ג |
|
|
2. |
מה בין נבואת משה לבין הוראות ה' לאבות לדעת הרמב"ם? (שים לב: גם אברהם נקרא "נביא" (בראשית כ' ז'). כיצד אין זה סותר לדברי הרמב"ם הנ"ל?) |
3. |
מה ההבדל בין דברי ישראל שמשה חושש להם בפרק ג' פסוק י"ג לבין דבריהם שלהם הוא חושש בפרק ד' פסוק א'? |
שאלה קשה
