הבארות

מהי התמיהה שתמה הרמב"ן על פרקנו?

התוכל לענות לתמיהתו בעזרת הפסוקים הבאים:

שמות כ"ג כ"ה

"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ"

משלי ט"ז ז'

"בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ"?

השווה שלוש הדעות הבאות:

מדרש החפץ:

"וישב יצחק ויחפר את בארות המים" – גדולין הצדיקים שהם עוסקים בישוב העולם.

רד"ק:

וכל הסיפורים האלה בחפירת הבארות וקריאת השמות להודיע, כי בארץ ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו, וכן קרא שמות כרצונו, והיו בני המקום קוראים אותם כן (וכן אברהם – כמו שכתבנו) וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם האל לתת הארץ לזרעם.

העמק דבר, פסוק י"ד:

ויהי לו מקנה... ויקנאו אותו פלשתים: שדרים בגרר עיר המלוכה. ומסתמא היו גם בהם עשירים כדרך בני עיר המלוכה – ועשיר מתקנא בעשיר, וביותר אם הוא יהודי.

פסוק ט"ז:

ד"ה לך מעמנו כי עצמת ממנו: ...עד שהגיע שאמר המלך: לך מן הכרך, מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ העשירים, "כי עצמת" וזה כקוצים בעיניהם, והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים, על כן הנני מוכרח להפר בריתי עם אברהם, שיהיה זכות לזרעו לגור בארצו במקום אשר ירצה כשאר אזרחי הארץ. וסיפר הכתוב, כי כך יקרה בגלות, שיהיו גודרים בעדנו שלא לגור בכל פינות הארץ.

פסוק י"ח:

ד"ה וישב יצחק ויחפור: ומזה למדנו דרך הגלות, שהקב"ה מהפך מחשבות ומה שנראה לנו שמרעין לנו, כמה פעמים הוא בא לטובה אחר זמן – כאשר יבוא עוד.

פסוק כ':

ד"ה ויחפרו בנחל וימצאו שם באר מים חיים ויריבו רועי גרר: כי אמרו שהם נמשכים מהנחל, ושרי המלוכה היה להם מקום להעלים עין מחמת שנאה בלב.

פסוק כ"ב:

ויעתק משם... הרחיב ה' לנו ופרינו: וכל זה סימן לזמן הגלות שהגירושין גורמין כמה דברים: זה נגזל בטענת "כולה שלי", וזה נגזל גם שלא בטענה – וזה מצליח במקום גירושו יותר מכאשר היה.

במה דומה בעל העמק דבר כאן בדרך פירושו לפירוש הרמב"ן לפסוק כ' (לעיל)?

במה הוא שונה ממנו?

ובמה הוא שונה בדרך פירושו מדרכו של הרמב"ן במקומות הבאים:

הרמב"ן, בראשית ל"ב ד':

ד"ה וישלח יעקב: נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו. ולמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכולתו. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא עצמו: לתפילה ולדורון ולהצלה, בדרך מלחמה לברוח ולהנצל וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר.

ד"ה אל עשו אחיו: בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו. וכבר תפסוהו החכמים על זה. אמרו בבראשית רבה (ע"ה ג') מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כ"ו י"ז). אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב.
ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א' ח') ומהם שבאו ברומה (כך כותב הרמב"ן בויקרא כ"ו ט"ו), והיא היתה סיבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק ס"ה).

פסוק ט':

ד"ה והיה המחנה: על דרך הפשט אמר זה באולי, כי אמר אולי ינצל המחנה האחד, כי בהכותו האחד יברחו האחרים, או תשוב חמתו, או תבוא להם הצלה מאת השם. וכן אמרו בבראשית רבה (ע"ו ג'): למדתך תורה דרך ארץ לא יניח אדם כל ממונו בזווית אחת.
ורש"י כתב: והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כרחו כי אלחם עמו, התקין עצמו לשלושה דברים: לתפילה ולדורון ולמלחמה. וראיתי במדרש (קהלת רבה ט' י"ח) מה עשה, זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלושה דברים. וכן עיקר. והכוונה בזה, כי יעקב יודע שאין זרעו כלו נופל ביד עשו, אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים.
וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים. וכך אמרו בבראשית רבה: (ע"ו, ג') אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפלטה, אלו אחינו שבגולה. ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה?