יהודה

פסוק ט'

"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"

בראשית רבה צ"ה:

מלמד שנתן לו גבורה של ארי וחוצפה של גוריו.

מדרש אגדה:

בתחילה "גור" כשלטון ולבסוף "אריה" כמלך.

תרגום אונקלוס:

שלטון יהא בשרויא ובסופא יתרבא מלכא מדבית יהודה (פירוש נתינה לגר: בתחילתו יהיה רק הרודה והשליט משבט יהודה – והוא דוד – ולבסוף יגדל למלך - והוא מלך המשיח).

רש"י:

על דוד נתנבא. בתחילה 'גור', (שמואל ב' ה' ב') "בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל" ולבסוף 'אריה' - כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם אונקלוס "שלטון יהא בשרויא" – בתחילתו.

הכתב והקבלה:

ימשילו לאריה שהוא החזק בחיות, ומדמו לאריה קטן לקלותו וזריזותו יותר מן האריה הגדול, לכן תפס שתי השמות, כי 'גור' לבד יאמר גם על שאר החיות בהיותם קטנים, כמו שאמר (איכה ד' ג' ) "גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן", והכוונה כאן גור שבמין האריה, והוא סמוך. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל "מדמי אנא לך, יהודה, לגור בר אריון".
ולי נראה 'גור' לשון חרחר, מלשון (תהילים ק"מ) "כל יום יגורו מלחמות"; (דברים ב' כ"ד) "החל רש והתגר בו מלחמה", וטעם "גור אריה" – אריה כשהתחרחרו בו, (איין אויפגערייצטער לאווע) כי אז הוא מסוכן ביותר.

פסוק ט'

"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ"

רש"י:

ד"ה מטרף: ממה שחשדתיך (בראשית ל"ז) ב"טרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו" וזהו יהודה שנמשל לאריה.

ד"ה בני עלית: סילקת את עצמך ואמרת (בראשית ל"ז) "מה בצע כי נהרוג את אחינו..." וכן בהריגת תמר שהודה (בראשית ל"ט) "צדקה ממני", לפיכך "כרע רבץ כאריה" בימי שלמה (מלכים א' ה') "איש תחת גפנו..."

פסוק י'

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים"

בראשית רבה צ"ז:

"עד כי יבוא שילה" שעתידין כל אומות העולם להביא דורון למשיח בן דוד, שנאמר (ישעיה י"ח ז') "בעת ההיא יובל שי לה' צבאות..."

בראשית רבה צ"ח:

"עד כי יבוא שילה" – זה מלך המשיח. "ולו יקהת עמים" – שהוא בא ומקהה שיניהם של אומות העולם.

בראשית רבה צ"ט:

"עד כי יבוא שילה" - מי שהמלכות שלו... "ולו יקהת עמים" – מי שאומות העולם מתקהלין עליו, שנאמר (ישעיה י"א י') "שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו".

רש"י:

ד"ה שילה: מלך המשיח שהמלוכה שלו. וכן תרגמו אונקלוס.
ומדרש אגדה: שי לו, שנאמר (תהילים ע"ו) "יובילו שי למורא".

בכור שור:

בא לפרש מתי יבוא לו המלכות, ואמר: לא תעלה על לבך שתהיה בעניות עד שיבוא זמן מלכותך כי לא יסור שבט וממשלה ממך, כי לעולם יחשבוך לגדול... ותהא מחוקק גזרות מצוות על אחרים, כלומר: עד כי יבוא שילה תהיה שוטר ומושל, אבל משבא שילה תהיה מלך, כי משבא יומו של שילה שנחרב, אז צמחה מלכות בית דוד, כדכתיב (תהילים ע"ח) "ויטש משכן שילה וימאס באהל יוסף ויבחר בדוד עבדו ובירושלים אשר רצה", אלמא (= אם כן) בביאת יומו של שילה תלוי מלכות בית דוד. ובישר לו יעקב שאז יהיה מלך, ועד ביאת שילה לא יהיה בשפלות, רק (= יהיה) כדכתיב (דברי הימים א' י"ב) "ויבוא כל ישראל באו חברונה להמליך את דוד..."

1.

מדוע לא הסתפק רש"י באחד משני פירושיו - מה אילצו להביא את שניהם?

2.

מה ההבדל הרעיוני בין המדרש השני והשלישי דלעיל בפירוש "יקהת"?

3.

במה נבדל בכור שור עקרונית מן המדרשים ומרש"י, וכיצד מפרש הוא בניגוד להם את מילת "יבוא"?

4.

מה הקושי במילים "עד כי" שאותו מישב בכור שור?

5.

כיצד מפרשים המדרשים ורש"י את ה"א של "שילה", והיכן מצינו ה"א כזאת במקרא?

כבר הערנו על כך, שבעלי הטעמים פיסקו את לשונות האמירה בדרך שונה משיטת סימני הפיסוק הנהוגה בידנו עתה.

הם לא חילקוה בין פתיחת האמירה ובין הדברים הנאמרים – "הנאום" – (כפי שאנו רגילים לראות את עיקר ההפסק בנקודתיים המפרידות בין שני החלקים האלה), אלא חצו בדרך כלל את לשון האמירה בתוך הנאום. בדרך זו סוגר חלקו הראשון של הנאום על פתיחת האמירה, ואילו חלקו השני של הנאום הוא מופסק.

יש לראות את סיבת הדבר בכך, שהתנ"ך נקרא באזני העם ולא נקרא בעיני העם.

הקורא = המקריא לא היה מפסיק הפסק עיקרי אחרי פתיחת האמירה (בה באים בעיקר הפועל "אמר" ושמות המדבר והמאזין), אלא שאף למסור חלקו של הנאום, כי רק הנאום עצמו הוא החלק החשוב של לשון האמירה.

1.

פרק מ"ח פסוק ג' "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי" א.  היכן מסתיימת פתיחת האמירה, והיכן היא נסגרת? ב.  בין אילו שני חלקים מתחלק הנאום?

2.

פרק מ"ח פסוק ד' "וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם" א. היכן מסתיימת פתיחת האמירה, והיכן היא נסגרת? ב. כמה חלקים יש בנאום? ג. בין אילו שני חלקים עיקריים מתחלק הפסוק? ד. מדוע לא הוטעם "אלי" בטעם זקף?

3.

פרק מ"ח פסוק ט' "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱ-לֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם" כאן באה לשון אמירה בכל צלע. א. מדוע הוטעם "ויאמר יוסף אל-אביו" בטעמים מהפך פשטא זקף, ולא בקדמא מהפך פשטא, ומהו ההבדל הפרשני? ב. מדוע הוטעם "ויאמר" שבצלע ב' בזקף ולא בתביר?