מקרא ביכורים

שים לב:

1) פסוק א'

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה..."

2) פסוק ב'

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ..."

3) פסוק ג'

"... כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ"

4) פסוק ו'

"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה"

5) פסוק ט'

"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"

6) פסוק י'

"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי..."

7) פסוק י"א

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'..."

בובר, "בין עם לארצו", לפסוק ט':

הוא, האלוהים, הוא הנותן. גם כאן כמו במקומות רבים במקרא, מתבלט העיקר ע"י זה, שבפרק הכולל את המצווה ואת התפילה חוזר שבע פעמים הפועל "נתן". היינו, שלוש הפעמים הראשונות ושלוש הפעמים האחרונות מכוונת המילה למתנת אלוהים לישראל; ואלו בין אלה לאלה נמצא "נתן" מוזר, ודאי לא כדי להשלים את מספר השבע בלבד, אלא קודם כל כדי להמחיש ביותר את הרקע השלילי שמאחורי הנתינה האלוהית. המצרים הם ש"נתנו עלינו עבודה קשה."
מסוג זה היא ה"נתינה" ההיסטורית של עולם הגויים לישראל, נתינת אלוקים משחררת אותו ממנה.

פסוק ה'

"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"

רש"י:

מזכיר חסדי המקום: ארמי אובד אבי – לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחרי יעקב...

ראב"ע:

מילת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר "מאביד" או "מאבד". ועוד מה טעם לאמור: לבן ביקש להאביד אבי וירד מצרימה, ולבן לא סבב לרדת אל מצרים. והקרוב שארמי הוא יעקב, כאילו אמר הכתוב כאשר היה אבי בארם היה אובד והטעם: עני בלא ממון, וכן (משלי ל"א ו'): "תנו שכר לאובד", והעד "ישתה וישכח רישו", והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם: כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם, גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט ואחר כן שב לגוי גדול, ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה.
ואל יטען טוען: איך יקרא ארמי? והנה כמוהו יתרא הישמעאלי (בדברי הימים א' ב' י"ז) והוא ישראלי (שמואל ב' י"ז כ"ה), כי כן כתוב.

רשב"ם:

אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכתיב "לך לך מארצך" וכדכתיב "ויהי כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי" (בראשית כ' י"ג). לשון 'אובד' ו'תועה' אחד הם באדם הגולה, כדכתיב (תהלים קי"ט): "תעיתי כשה אובד"; (ירמיהו נ' ו'): "צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום". כלומר: מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו.
ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי: כי לא על ידי עשתה זאת כי אם בחסדך זכיתי בה.

גור אריה, (מהר"ל מפראג) לדברי ראב"ע הנ"ל:         

והראב"ע השיב על חכמי האמת כי היה לו לכתוב "ארמי מאבד אבי..." והוא השיג על חכמים וטען עליהם משא של מחט וטען על עצמו אלף גמלים טעונים. כי קושיה שהקשה על חכמים אפשר לתרצה בהרבה פנים: נוכל לומר כי אובד הוא שם דבר וארמי היה אבידת אבי, פירוש כי לבן הארמי הוא בעצמו אבידת אבי כי תמיד חושב עליו להאבידו, ואילו כתב "אובד אבי" כאילו ארמי היה אבדתו, והוא שם דבר על משקל "ואחריתו עדי אובד".
...כי בהרבה מקומות יקרא מכת הדבר בשם המסובב ויקרא כשהוא מונח במקום שראוי להכשיל "מכשול" ולא "מכשיל".
... וכך אני משיב על בעלי הדקדוק אשר קשה עליהם להוציא המילה מלשון הדקדוק, אף כי הרבה פעמים כתבו על מילות שהם "מילה זרה", כאשר הוא פועל עומד וצריך לפרשו יוצא (בבראשית ל"ב) "כי גוי אבד עצות הם", וכן (תהלים ב') "ותאבדו דרך", אף שהוא נדחק בפירוש המילה לפרשה עד שעשה אותה פועל עומד, הרי הסכים למתרגם שתרגם "מאבדי עצות אינון". אם כן עשה מפועל עומד יוצא, וכן ראוי לו ולרד"ק אשר הלך אחריו לפרש המילה הזאת בכאן ולא לילך אחר דעת לחלוק על דברי חכמים, ועל דברי המתרגם (אונקולוס), כי לא מילה זרה אחת כזאת תמצא במקרא וכולם יש להם טעם אמת גמור, אף זאת כאחת מהם, כי טעם אשר אמרנו אינו רחוק, לא בשמים הוא, ועוד יש לומר: מאחר שלא יצאה המחשבה לפועל שלא אבדו, נאמר אצל פועל עומד, כי הפעולה עמדה ולא יצאה לפועל!
אבל מה שכתב הראב"ע אין לו ידים ורגלים, כי הוא כתב שיעקב יקרא "ארמי" ולמה יקרא "ארמי" ואברהם היה נקרא "אברהם העברי", אף שהיה בארץ ישראל נקרא על שם הקודם, ולמה לא כתבה תורה "בארם היה אובד אבי"? וקושיה זאת היא יותר גדולה מן הקושיה שהקשה הוא על רבותינו ז"ל!... ועוד באיזה מקום מצא שיהיה "אובד" – עני?

רווה"ה, (ר' וולף היידנהיים) "הבנת המקרא" לדברי רש"י הנ"ל:           

לפי פירוש רש"י עיקר "אובד" פועל, ו"אבי" פעול. ואם תאמר: איך יתכן להיות פועל אם איננו יוצא? דע והבן שאין 'אובד' פועל קל אבל הוא פועל עבר מבנין פועל, שכבר הניחו הקדמונים לבנין מיוחד לעצמו, והעבר ממנו פועל פועלה פועלת כמו (שופטים ד') "והיא שופטה את ישראל בעת ההיא". שהוא פועל עבר מבנין זה (בנין פועל) ואיננו בינוני מהקל, כעדות המלים "בעת ההיא" ולא "בעת הזאת". וכן (שמואל א' כ"א ב') "ואת הנערים יודעתי למקום פלוני אלמוני" (שמואל א' כ"א ב') וכן (תהלים ע"ז) "זורמו מים עבות" לדעת הרד"ק בפרושו.
ולדעתי "ופרעה חולם" (בראשית מ"א) גם הוא פועל עבר ומזה הבנין ואין צורך להוסיף מילת "היה" וכן (הושע י"ג) "וכמוץ יסוער מגורן" פועל יוצא מבנין זה, וכפירוש רש"י לא מאשר לא נקרא שם פועלו, שהרי העי"ן בצרי. וכן (ישעיה מ"ד): "יתארהו בשרד ובמחוגה יתארהו", הראשון מבנין הכבד הדגוש, והשני מן הבנין הזה (פועל).
וכן עוד כמה תיבות בפעלים השלימים הנראים זרים והמה נכונים בבנין זה. ולכן הרמ"ק והרד"ק קיימו וקיבלו בנין זה בספריהם...
ומה שיורה עוד על מציאות הבנין הזה הוא שכבר מצאנוהו בלשון ערב, והוא שם הבנין השלישי, ולפי עדות בעל לשונם יבוא להורות על תדירות תשוקת הפועל לפעולתו עד שהוא מבקש אותה תמיד.
לכן יפה פרשו חז"ל "אובד" – ביקש להאביד, כי כן עיקר הוראת בנין זה. ונראה לי שלכך הוא נבנה על משקל בינוני קל לרמוז על תדירות התשוקה ההוא בפועל ואחרי שתרגום אונקלוס והספרי ופסיקתא ורש"י פירשו הכתוב על פי הבנין הזה, לכן גם אנחנו אישרנוהו וקיימנוהו ובו נמלטו תיבות מזרותם.