דיני משפט

פסוק ח'

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ"

רש"י:

ד"ה כי יפלא: כל הפלאה לשון הבדלה והפרשה, שהדבר נבדל ומכוסה ממך.

מפרש דבריו בעל באר יצחק:

"ההבדלה" הוא הפך החיבור, ו"הכיסוי" הפך הגילוי. ושניהם משתתפים בהוראת ריחוק הדבר האחד מן הדבר האחר, והיותם בלתי נוגעים זה בזה בקצותם, וכמו שהדבר הנבדל בלתי נוגע בדבר הנבדל ממנו, כן הדבר המכוסה אין קו הראות נוגע בו, אלא שהדבר המכוסה הוא נבדל ע"י דבר שלישי שהוא אמצעי בין שני הנבדלים, והדבר הנבדל הוא מצד הפרש המקומי בלבד, ולזה כל "מכוסה" נבדל ואין כל "נבדל" מכוסה.
כל זה בהבנה הגשמית של השמות הללו.
אבל בהבנות הרוחניות או המושאלות יכונה השגת הדבר המושג ב"נגיעה", וכאילו המשיג נוגע ודבק בו; וקוצר השגת המשיג יכונה ב"הבדלה" ופירוד, שהמשיג נבדל מן המושג ורחוק מזה; ולזה כל דבר תמהון, יאמר עליו שהוא "פלאי", לפי שקצר יד המשיג להשיג דרך התהוות הפלא הזה.
אבל לרוב ישתמש בעל הלשון להוראת קוצר ההשגה בשם "העלם" ו"כיסוי", לפי שהדבר הנעלם מן ההשגה הוא לרוב אם התולדה יוצאת מהֶקֵשים רבים ומשפטים אחוזים זו בזו כחוליות השלשלת, לפי שהמשפטים ההם הם כמו אמצעים בין ההקדמה הראשונה ובין התולדה האחרונה הנדרשה והוא הכיסוי הגשמי המפסיק בין הדבר לבין ראות העין.
וישתמשו הכתובים לכנות קיצור ההשגה בכיסוי והסתר.

פסוק י"א

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"

רמב"ן:

ד"ה ימין ושמאל:... אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך - תעשה כמצותם. ואל תאמר: "איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה?" אבל תאמר: כן ציוה אותם האדון המצווה על המצוה, שאעשה ככל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה. אפילו יטעו, וזה כענין ר' יהושע עם ר' גמליאל ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו.
והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה ניתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, וחתך הכתוב לנו הדין, שנשמע לבית הדין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר ובכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתם, כי על דעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח ה' על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול.

(עניין ר' יהושע עם ר' גמליאל המוזכר בדבריו הוא המסופר בראש השנה פרק ב' משנה ח'-ט'):

מעשה שבאו שנים (שני עדים) ואמרו: "ראינוהו (הירח) שחרית במזרח וערבית במערב." אמר ר' יוחנן בן נורי: "עדי שקר הם." כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו: "ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה" וקיבלן רבן גמליאל. אמר ר' דוסא בן הרכינס: "עדי שקר הן. היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה?!" אמר לו ר' יהושע "רואה אני את דבריך". שלח לו רבן גמליאל: "גוזרני עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך." הלך ומצאו ר' עקיבא (לר' יהושע) מיצר. (ברטנורא: שהנשיא גזר עליו לחלל את יום הכיפורים). אמר לו ר' עקיבא: "יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל – עשוי. שנאמר (ויקרא כ"ג): "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" – בין בזמנם, בין שלא בזמנם – אין לי מועדות אלא אלו." בא לו (ר' יהושע) אצל ר' דוסא בן הרכינס; אמר לו (ר' דוסא) "אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין, שעמד מימות משה עד עכשיו, שנאמר (שמות כ"ד) "ויעל משה ואהרון נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל" ולמה לא נתפרשו שמותיהם של זקנים? אלא ללמד שכל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה."
נטל מקלו ומעותיו בידו, הלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו. אמר לו (רבן גמליאל): "בוא בשלום רבי ותלמידי, רבי בחכמה ותלמידי – שקיבלת דברי."