תורת המצורע

ויקרא רבה, פרשת מצורע ב':

"זאת תהיה תורת המצורע" – הדא הוא דכתיב (תהלים ל"ד) "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".
מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכין לציפורי והיה מכריז ואומר: "מאן בעי למזבן סם חיים?" (= מי רוצה לקנות סם חיים), אודקין עליה (מתנות כהונה: דוחקים עליו הבריות לקנות ממנו). ר' ינאי היה יתיב ופשט בתורקליניה (היה יושב ועוסק במקרא בטרקלין שלו). אמר לו: "בא ועלה אלי לכאן ומכור לי". אמר לו (הרוכל): לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך (לא אתה זקוק לו ולא שכמותך). אטרח עליה (הפציר בו), סליק לגביה (עלה הרוכל אצל ר' ינאי). הוציא לו ספר תהלים, הראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים..." מה כתיב אחריו? "נצור לשונך מרע"... אמר ר' ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע (עד) היכן הוא פשוט! עד שבא רוכל זה והודיע "מי האיש החפץ חיים וכו'".
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "זאת תהיה תורת המצורע" – תורת המוציא שם רע.

פסוק ט"ו

"וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית"           

ספרא נ"ב:

מצוה שיצוק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא.

לביאור הספרא: מלבי"ם, אילת השחר:

כלל קל"ו:

מתפארת הלשון שלא יחזיר את השם בכל פעם, רק אחר שנזכר בפעם הראשון, אם הוא שם הנושא יסמוך כל הפעלים עליו, ואם הוא שם הפעול ירמזהו על ידי כינוי כמו "ושחט אותו", "והזה עליו", "ושחטו" – וזה כלל בכל הלשונות. ועל כן בכל מקום שכפל השם שלא לצורך יש בו דרוש. והדרושים האלה יהיו בכמה דרכים:

כלל קל"ז:

פעמים שדרשו שכפל השם לדייק הדבר, דווקא אותו השם, לא דבר אחר שהיה עולה על הדעת לטעות בו.

כלל קל"ח:

 פעמים רבות דרשו שהשם הנשנה אינו השם הראשון ממש.

והשווה דברי מלבי"ם, לתהלים א' ג':

ובתורתו יהגה יומם ולילה: שהיה לו לומר "ובה יהגה" ואמרו חז"ל (עבודה זרה י"ט) שתחילה היא תורת ה', ומשעמל בה, נקראת תורתו.

ראב"ע:

ד"ה על כף הכהן: היא כף הכהן המטהר, רק כן דרך צחות בלשון הקודש, והעד, הפסוק הבא אחריו.